לתרי (אביתר) קיפניס ״לא היו תחביבים. מכל דבר הוא עשה מקצוע״

אחרי שחזר מהמסעות בעולם הגיע לבצלאל, שם אמרו לו שהוא ״איש של ידיים״, וכיוונו אותו למחלקה לצורפות. בשנים שלמד שם קיפניס רצה ללמוד גם עיצוב מוצר, וכך קרה שהשקיע בשני המסלולים. חבריו ללימודיו הזכירו בהספד שכתבו, את הפרויקטים הבלתי נשכחים שלו, כמו סדרת הסכינים שהיה גאה בה, קופסאות הבשמים להבדלה שעיצב בהשראת המגדלים שצצו בעיר, וסולם יעקב עם רגלים אנושיות המשמשות כשלבי הסולם. מירי אורן אלטשולר, חברה לספסל הלימודים, מספרת שהוא היה ״סופרמן כזה, מישהו שאפשר לסמוך עליו, ולדעת שתמיד יעזור, עם הומור, בקלילות, חבר מאד טוב״.

לאחר הלימודים בבצלאל, כשהגיע לקיבוץ, ניתב קיפניס את היצירתיות שלו לעבודה בדפוס בבארי, בפיתוח מכשור ובתהליכי העבודה. במקביל פיתח תחומי עניין רבים שבהם העמיק. גאיה מספרת: ״הוא אהב קפה, אז למד איך מכינים קפה כמו שצריך ומהם הזנים הטובים, וגם שתל עצי קפה בגינה.

״הוא אהב אסטרונומיה, אז היה לו טלסקופ גדול, לצד תחנה מטאורולוגית שבנה, לצד מבשלה של בירה שהקים, ולידה הונחו האופניים שאיתם רכב בקבוצת הרכיבה שלו, בימים שלא היה חותר בקייאק. כמו שחבר קרוב אמר, לתרי לא היו תחביבים, מכל דבר הוא עשה מקצוע. כל זאת לצד אינספור התנדבויות שבהן היה מעורב כפעיל שלום וכאיש שהיה חשוב לו לתרום חברתית. הוא היה רכז בעמותת פעמונים, חבר בצוות מכבי השריפות של הקיבוץ, ובשנים האחרונות הקים עם שותף מרכז חתירה בקייאקים לנוער במצוקה באזור בת־ים ובעוטף.

לפני כשמונה שנים חלה קיפניס, ״קצות העצבים נפגעו בגוף. בהתחלה הוא נלחם כמו אריה. חשבו שזה משהו חד פעמי, נתנו לו טיפול, והיו כמה חודשי שיקום בתל השומר. בזמן הזה התחיל לצייר, במפגשים עם ציירת שהתנדבה שם. בהתחלה בקושי הצליח להחזיק מכחול ביד. הרכיבו לו כל מיני צינורות, השחילו בהם מכחולים, וכך אחז בהם.

״הוא צייר שם באופן אינטנסיבי, לצד המאמץ שהשקיע בשיקום. אחרי כמה חודשים היה שיפור חיובי, תרי יצא משם והפסיק לצייר. הוא מיהר להגשים חלום של שנים, לפני שהמחלה שוב תגיע, ונסע לאנטרקטיקה במשלחת מחקר. שם חתר עם הקייאק בין הפינגווינים והקרחונים כפי שחלם. הוא היה מאושר מהנסיעה הזו״.

זמן קצר לאחר מכן המחלה חזרה כפי שחשש, ובעוצמה רבה יותר. ושוב חזר לאישפוזים, ולציור. הוא צייר בעיקר בצבעי אקריליק על בדי קנבס שהתאימו לטווח התנועה שיכל לו. רוב העבודות נותרו גם לאחר השריפה ובני המשפחה רוצים להוציא ספר אמן שיתעד אותם.

אורית כרם, אמנית וחברת המשפחה, שעוזרת בהפקה, מספרת: ״התחלנו למיין את העבודות וראינו שיש סדרות לפי נושאים מהסביבה הקרובה שלו – אדמה, הנופים של בארי, השדות עם הטרקטורים והקומביניים, ועצי האקליפטוס השרופים. הים, שזו האהבה הגדולה שלו, סדרת של ציורי פליטים, נושא זכויות האדם היה קרוב לליבו, וסדרה של החמורים. יש שם ציור של חמור מרחף, נושא פרחים, משהו מיסטי, שבמידה מסוימת משקף את הרוח שלו, כמו גם השימוש הייחודי בצבע, הצבעוניות עזה.