תפריט
אמיר לביא, שנהרג ביומה הראשון של המלחמה, צייר, ניגן וחלם להיות מקעקע או אנימטור. לאחר מותו קעקעו הוריו על גופם את הרישום האחרון שצייר, מגן דוד עם לב שבתוכו מפת ארץ ישראל
ביום הזיכרון האחרון קיימה רחלי לביא שיעור לשמיניסטים בבית הספר שבו היא עובדת כיועצת חינוכית. ״העליתי לדיון את השאלה האם טוב למות בעד ארצנו. לא באתי עם תשובה, רציתי לשמוע מה הם חושבים״, היא מספרת.
״בבית, כשסיפרתי לבן שלנו החייל, לאמיר, שזה היה נושא השיעור, הוא היה מזועזע ואמר לי ׳אמא, מה בכלל השאלה, ברור שכן׳. מבחינתו זו הייתה זכות לשרת בצה״ל. הוא חזר על זה פעם אחרי פעם, ממש הרגיש שזו שליחות, גם השליחות שלו״.
ב־7.10, ביום הראשון של המלחמה, נהרג אמיר בזמן שלחם נגד מחבלים. בשיחת הטלפון האחרונה עוד הספיק להגיד לאמא שלו שהוא פצוע ושהם מחכים לעזרה. אחר כך כבר לא שמעו ממנו. לביא ליפשיץ, שלמד איתו ביאס״א, בית הספר לאומנויות ומדעים בירושלים, כתב להוריו הודעה על מותו של אמיר, כמה העריך אותו, החייל הראשון מבית הספר שנהרג כשהגן על הארץ. לביא נהרג בסוף אותו חודש.
״לא הבנתי מה ילד כמוהו יעשה בקרבי״, אומרת רחלי. ״הייתה לו נפש של אמן. מגיל צעיר ראו שיש אצלו משהו אחר. המבט שלו על העולם היה חקרני, תמיד שאל למה ואחר כך עוד למה, לא קיבל שום דבר כפשוטו. הוא הסתובב ברחוב, ראה את האביונים וביקש לתת להם אוכל, ולא כסף, לתת לחייל סוכריה, יש כל מיני זיכרונות כאלה מהילדות שלו. אני חשבתי שהוא יהיה עורך מוסיקלי בגלגל״צ, היה לו ידע עשיר ומגוון במוסיקה, זו האהבה הגדולה שלו בחיים. כל הזמן היה עם הגיטרות שלו״.
אלעד, אביו של אמיר, מספר שבגיל 13 אמיר כבר דקלם את ג׳וני קאש. ״זו מוסיקה של ההורים שלנו, והוא הכיר גם אותה מצוין. היינו יושבים בחצר שומעים מוסיקה, ואמיר היה מפנה את תשומת ליבי למנגינה, לאופן הפריטה, למשמעות של השיר, לביצועים הקודמים. הוא לא הסתפק בלומר שהשיר יפה, הוא העמיק וחקר וניתח את המילים״.
אבל זה לא הספיק כדי שיסטה מהתוכנית שלו להתגייס לקרבי. ״זה היה לו ברור״, אומרת רחלי. ״הוא אמר ׳יש לי פרופיל 97, נראה לך שאני אשב במשרד?׳. גם כשהיה לו קשה, והוא שיתף אותנו בקשיים, הוא אמר שזה מה שהוא צריך לעשות. היה אדם מאד ציוני״.
״היו לו קונפליקטים״, ממשיך אלעד: ״המגע האינטנסיבי עם האוכלוסייה בחווארה למשל, העלה אצלו הרבה שאלות והתנגשויות מוסריות. הקושי היה בפערים שפגש – יום אחד הרוכל בכפר מציע לך קפה וממתקים, ואתה יוצר איתו קשר וכבר אומרים אהלן כשנפגשים, ואחרי כמה ימים כשפרצו שם המהומות, אותו רוכל יוצא עם סכין.
״או ילדים קטנים, כאלה שבשיחות טלפון היה אומר לנו שהוא רוצה לאמץ וכמה הם חמודים, פתאום היו יוצאים באלימות מהמסגדים עם אקדחי צעצוע שגרמו להם להראות כלי נשק אמיתיים. זה הבהיל אותו, הם ילדים, הוא לא ירים עליהם נשק.
״רואים את זה בסקצ׳בוק בארגז החפצים שלו שקבלנו מהצבא. יש שם רישום של מחבלת שדקרה חבר שהיה איתו, הרבה פצמ״רים, והרבה דמויות. יש שם גם סקיצות לקעקועים שרצה לעשות. הוא חלם להיות מקעקע, או אנימטור, או שהיה עושה את שניהם. חלק מהחברים שלו הולכים עם הקעקועים שלו, ועכשיו גם אנחנו עשינו את הקעקוע האחרון שצייר, ורצה לעשות, ואמרנו לו לחכות״.
רחלי: ״זה איור שהפך להיות די מפורסם, של מגן דוד שמכיל לב כאיבר, ובתוכו מפת ארץ ישראל. אמרתי לו שיחכה, שאולי אחרי שהוא ישתחרר מהצבא הוא ירגיש אחרת כלפי זה, אולי הזהות שלו תשתנה. עכשיו אני ואלעד קעקענו אותו על היד״.
שלומי חגי, אמן, המורה של אמיר לציור ומי שחלק איתו שיחות עומק רבות, מספר שנושא הזהויות העסיק את אמיר בצורה רבה. ״הדבר שהכי בלט אצלו היה החיוך, ואז הגיטרה, והסקצ׳בוק שאיתם הלך לכל מקום, מלווה בחבורות של חברים שהקיפו אותו. אמיר איתגר את עצמו חברתית ובחר להיות חלק ממעגלים שונים מאד.
״היו לו את החברים מבית הספר ומהפנימייה שבחר להיות בה בגלל העניין החברתי. הוא היה אוהד שרוף של בית״ר ירושלים שלא הפסיד שום משחק עם החברים משם. היו את אלו מהבית, ואחר כך כמובן מהצבא. הוא תפס ככה את החיים, עם הרבה אנשים סביבו. היה בדרך לעיצוב של הזהות שלו כאדם מבוגר, עם אישיות מורכבת ומכילה.
״זה בא לידי ביטוי גם בעבודות שלו. בפרויקט הגמר הוא הציג שתי עבודות גדולות של דיוקנאות בצבעי שמן. באחת צייר חבר מבוגר יותר יושב על כורסה בלוק מאפיוזי כזה, קצת מאיים, קצת רך, ובשנייה דיוקן עצמי שלו עם סיגריה בפה. הוא שיחק עם המורכבויות של דמויות שהכילו אותו. בזמן הקורונה עבדנו בזום בעיקר בצבעי מים, גם שם הוא הביא דמויות שונות מתוכו״.
רחלי מספרת שחווית הלימוד של צבעי המים לא הייתה קלה עבורו. ״אמיר הוא אחד שרגיל להצליח, מאלה שדי בקלות משיגים את מה שהם רוצים ופתאום הוא נתקל במדיום שזה לא הולך לו, והיה מאד מתוסכל. אני זוכרת שהיה יושב בחדר ומנסה שוב ושוב, פעם יצא לו כהה מידי, פעם הצבעים התערבבו לו, ואי אפשר למחוק יש כתם וזהו.
״עד שלאט לאט קלט. הוא אמר לי שהוא הבין איך להחזיק את המכחול, כמה מים לשים, מה המינון של הצבע, וזהו, משם הוא התאהב והעדינות שלו באה לידי ביטוי בציורים שיצר. למרות שהשיג שליטה בזה, וצייר גם בצבעי שמן, אם היינו שואלים אותו מה הוא הכי אהב, הוא היה עונה רישום. הוא אהב את חוסר הפורמליות שיש ברישום, לא צריך להכין כלום, ואפשר לשלוף עט כדרך אגב ולרשום, תוך כדי שיחה, שמירה, סתם לשכב, להניח קווים ולעבד ככה את המציאות.
״הרבה מזה עשה גם באייפד שלו, שם היה כל עולמו, המחשבות שלו והרישומים, אבל אותו עדין לא מצאו. בינתיים אנחנו עוברים שוב על הסקצ׳בוק ויש שם משפט שאמיר הרבה לצטט מספר ירמיה, שבו הוא אומר לרחל ׳יש תקווה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם׳. חקרנו את משמעות המשפט וזה לא כמו שנדמה, בקונוטציה המוכרת שישובו השבויים והחטופים.
״הפירוש האמיתי של המשפט הוא, שכל השבטים של העם היהודי יחזרו וישבו בגבולות ארץ ישראל; זו האחרית של רחל. ירמיה אומר לה שזו צריכה להיות הנחמה שלה. זה מאד מתחבר לתפיסה של אמיר. גם החברים שלו שעדין נמצאים אצלנו בבית, סיפרו לנו שככה הוא הבין את המשפט, ועכשיו אנחנו מרגישים שזה מסר הנחמה שהוא השאיר לנו״.
״אמיר גם השאיר לנו ׳פלייליסט לוויה׳. כן, ככה הוא קרא לזה בהומור האופייני שלו. זה פלייליסט שיש בו מגוון של שירים, חלקם נכנסו לשם עם חצי חיוך ומחלקם אפשר להבין מה הרגיש כשהכין אותו. זה היה כשיצא למעצרים בשכם. היום אנחנו שומעים אותו שוב ושוב פה.
״הייתה לנו זכות לגדל ילד כמו אמיר, הרבה נחת. אנחנו לא מרגישים שיש משהו שלא אמרנו לו. חיבקנו ונישקנו תמיד, וגם הוא היה כזה מחבק, ומשתף בהכל. החברים שלו צחקו שאין שום סודות שהם יכולים לגלות לנו, כי אמיר סיפר לנו ממש הכל ובפתיחות רבה. בתוך החושך הגדול עכשיו, זו הקלה גדולה לדעת את זה, ולדעת בביטחון שגם אם היו אומרים לנו שזה יהיה הסוף, היינו מגדלים אותו בדיוק באותו אופן״.
אמיר, בן 19 בנופלו, השאיר אחריו הורים ואחות צעירה.
