תפריט
מעין קליכמן, שנרצחה במסיבת הטבע ברעים, מצאה את המקום שלה באנימציה. ״כולם נמשכו לאור שלה״ מספרת אימה; ״היה בה משהו שסחף את כולם״ מוסיף גיא חיות, ראש המחלקה לאנימציה במנשר, שם למדה בשנה האחרונה
למעין קליכמן לא היה מאוד חשוב להגיע למסיבה. היא הייתה עייפה מחודש אינטנסיבי של נסיעות: בתחילתו הייתה שבועיים וחצי לבד במדריד וחרשה מוזיאונים, המשיכה לטיול עם ההורים והאח באיטליה, טיול שההורים קוראים לו – טיול של אהבה משפחתית (״כל יום כולנו אמרנו כמה אנחנו אוהבים״). אחרי הפוגה קצרצרה בבית, במושב ניר בנים, נסעה לכמה ימים לסיני עם חברות. יום אחרי שחזרה, הלכה עם חברה ללימודים למסיבה, שממנה לא חזרה.
מבט קצר בתמונה שלה, ומייד אפשר להרגיש שמדובר בבחורה מלאת שמחה, חיות ויופי. ״מעין היא סמל של חיים״, אומרת אימה, ילנה. ״לכל מקום שהגיעה, התאספו מייד עוד אנשים, כולם נמשכו לאור שלה״. גיא חיות, ראש המחלקה לאנימציה במנשר שבה למדה בשנה האחרונה, מחזק את הדברים, ומספר שתמיד ראה אותה מוקפת בסטודנטים ממחלקות שונות, משנים אחרות: ״הצחוק שלה התגלגל במסדרונות. היה בה משהו שסחף את כולם״.
האש הזו באה לידי ביטוי גם בשפע הכישרונות שמעין התברכה בהם. היא יכלה להיות הרבה דברים, שחקנית, מוזיקאית, זמרת, ציירת, עד שאביה, גדי, הציע לה ללמוד אנימציה. ״רק זרקתי את הרעיון לאוויר, וכנראה זה נפל למקום הנכון״, הוא מספר.
״זה מייד תפס אותה. החלום הראשון שלי בגיל חמש, היה לעשות אנימציה. רציתי לעשות תלת־ממד של בובות קרוקודיל. מעין עשתה במשך השנים כל מיני רישומים שהיו להם חיים על הדף, הצליחה בטבעיות לתפוס את התנועה של חיות ואנשים״.
״היא הגיעה למנשר בלי ידע אקדמי, ממש התחילה מאפס, והתפתחה שם במהירות שנדהמנו לראות״, מוסיפה אמה, ילנה. ״היא כל כך התלהבה מהלימודים, הכל עניין אותה, היא פרחה. הרגשנו שמצאה את מקומה״.
גדי: ״אחרי חצי שנה של לימודים ראיתי שיש קפיצה משמעותית. היא ציירה קערת ראמן בשחור לבן, והכל היה שם נכון. הקומפוזיציה, הנפילה של האור, המבט מלמעלה, אמרתי לה – מנצ׳וקי זה וואו, הנה זה מתחיל״.
חיות, שליווה את מעין בנקודות המפגש המקצועיות במסלול, בסדנאות ובהגשות, מספר שלצד הכישרון והרוח החופשית שלה, היה פן אינטליגנטי, חקרני, מאוד יסודי. ״הרגשתי שיש בה משהו שונה. היו לה בחירות אמנותיות שבאו לה באופן טבעי, שסקרנו אותי. חיכיתי ללמד אותה בשנה הבאה, להבין איך הראש שלה עובד.
״בכל נושא היא השקיעה את מלוא הרצינות, ולא התלוננה. בשיחות מסדרון כשאני פוגש תלמידים ובודק מה נשמע, הרוב מספרים על העומס, על הקושי, וממעין לא שמעתי את זה. תמיד ענתה שהכל מעולה ומדהים וגם אם הייתי מתעקש, בסדר, אבל מה עם מה שלא בסדר, ענתה ׳לא יודעת, כיף לי ללמוד׳״.
יובל קופפרשמיד, חבר קרוב ללימודים, מספר שהאנימציה נתנה לה מסגרת ושקט לאש הסוערת שיש בה. ״להיות אנימטור זה להיכנס לזון של ריכוז, ולנהל פרויקט עם רשימה מוגדרת של משימות ולהפיק את זה. מעין מאוד אהבה את זה, ומאוד רצתה להיות אנימטורית. בחודש אוגוסט האחרון שנינו הסתובבנו בתערוכת הבוגרים בבצלאל, זה היה יום ההולדת שלה. היא הסתכלה על כל העבודות ואז אמרה לי בהחלטיות – אני יודעת שמצאתי את המקום שלי, והוא באנימציה.
״היינו ביחד מהיום הראשון ללימודים שהתיישבנו אחד ליד השנייה. ראיתי את הבטחון שלה בדרך שלה, ובמה שהיא באה להשיג. היא ביטאה בעבודות שלה מגוון רגשי רחב, מדברים שקשורים למיניות ודברים שקשורים לזה שהיא עדין ילדה בת 22, לרגשות עמוקים כמו בפוסטר JOURNEY. בוואטסאפ האחרון היא שלחה לי תמונה מסיני ואמרנו שניפגש כשתחזור, שנמצא זמן ועכשיו זה זמן אינסופי״.
חיות: ״הפרויקט האחרון שעשתה במנשר היה שיתוף פעולה בין אנימטורים יהודים לאנימטורים מוסלמים מהעולם, גם כאלה ממדינות שאנחנו לא יכולים להגיע אליהם. המטרה: קירוב לבבות, יצירת תקשורת דרך האמנות. מעין עבדה מול אחמד, אנימטור ממצרים. יחד הם חשבו על רעיונות, ציירו, ולבסוף יצרו אנימציה משותפת, שעכשיו מקבלת עוד רובד של משמעות״.
ילנה: ״לא האמנו שאפשר לעצור את החיות שלה, היינו בטוחים שהיא תשרוד וימצאו אותה, גרשנו את כל המחשבות חוץ מזו שימצאו אותה. בטלפון שקבלנו ממנה באותה שבת בבוקר מהמסיבה והיא סיפרה שיש נפילות, גדי אמר לה תברחי. היא אמרה שהכל בשליטה, שהיא מרגיעה שם את האנשים, וניסתה להרגיע גם אותנו. הם עוד לא הבינו אז שיש מחבלים ומה מחכה שם״.
גדי: ״ברגע שהתברר מה קרה, שהודיעו לנו את מה שהודיעו, החלטנו שאנחנו לא מתעסקים בלחפש עצמות. אנחנו ממשיכים את הדרך של מעין. מעין היא שמש שלא מפסיקה להאיר, ואנחנו פה נמשיך את המסורת שלה של חיים שמחים, של גדולת החיים״.
מעין קליכמן, בת 22 במותה, השאירה אחריה הורים, ילנה וגדי, ואח איתן. יהי זכרה ברוך
