תפריט
כך נפגשנו: בתחילת השיחה דברנו על היכולת לתאר במילים, את מה שאתה יודע לראות, שלא תמיד אפשר לבטא את התחושה באותו דיוק. נו טוב, אני מדברת עם צלמת, חשבתי לעצמי. אבל יעל דיברה, ואני ראיתי היטב את התמונות. הרגשתי שכל תיאור מחזיר אותי לתמונות קדומות בתוך הנפש פנימה. מסוג התחושות שאני רואה ברור ולא תמיד יכולה לתאר במילים.
כמעט התפתיתי לתת לתמונות של יעל לדבר בראיון הזה, אבל בכל זאת, לא יכולתי שלא לשתף אתכם גם במילים שסיפרה. באיזשהו רגע בראיון, הפסקתי לשאול, וצללתי למונולוג.
אני מתעניינת בנפשה של האישה. לאחרונה עשיתי תערוכת צילומים של נשים מבוגרות. זו הייתה עבודה שהתחלתי באופן עצמאי ותפסה תאוצה. היא די סיכמה לי את כל מה שאני עושה, ומיקדה אותי.
שנים שאני מצלמת נשים בכל מיני דרכים, שהם פחות מקובלות. יש לי ממש צורך להציג נשים בדרך אחרת, כזו שאנחנו לא רגילות לראות את עצמנו.
לפני 7 שנים בערך, צילמתי את של ‘קום איל פו’. מה שהיה מאד חזק, שזה הצליח להציג נשים בהקשר של אופנה בצורה לא רגילה. היום כבר רואים יותר שמצלמים נשים שהן לא דוגמניות ויותר מבוגרות, אבל אז זה היה יחסית חריג.
גם בתערוכה האחרונה, רוב הנשים היו מעל גיל 60, כולן סבתות. אני בכלל לא מתייחסת לגיל, אני לא מתייחסת לכלום אלא לאדם. יש משהו מאד חזק שעובר את המחסום של הקמטים והצורה או אם העור מדלדל או לא. אני לוקחת את זה צעד קדימה משם.
הגעתי לזה כי רציתי לגעת בנשים בדרך שהיא נשית, שלנשים יהיה מקום להזדהות עם מה שמוצג, ולא עם דימוי נשי שהן צריכות להלחם כדי להיות בו. צריכות לסבול ולהשוות את עצמן למשהו בלתי אפשרי.
אני מחפשת עולם פנימי אינטימי לגעת בו. למצוא אצל המצולמת את העולם הנשי שלה, עולם עשיר שיש בו מהכל. זה גם בדרך כלל מקום שמבשילים לשם וצוברים את החיים האלה עם כל הטוב והרע והאהבה שיש בחיים.
כמעט כל הנשים שאני פוגשת יש להן משהו מעניין להגיד לי על החיים, שנותן לי השראה לחיים שלי, שאני יכולה לקחת. כולן עברו דרך אותן תעלות, דרך האמהות ואהבה ולהחזיק בית.
עם הבגרות שלי, ובעיקר שנעשיתי אמא, יש לי יותר צורך בנשים שיהיו איתי, ללמוד להתנחם אצל נשים. זה משהו שנשים יכולות לתת לנשים, ואי אפשר לקבל את זה משום מקום אחר. סוג של נחמה וכח של מגע.
אני לא מבטלת קשר עם גברים ואת המקום בחיים שהם תופסים, אבל זה משהו אחר, משהו שאני מחפשת.
יש לי מעט זיכרונות ילדות, אבל אני חושבת שתמיד העסיקו אותי יחסים עם נשים, קשר עם נשים.
יש לי תמונת ילדות מאד מוקדמת מסבתא שלי. הכרתי אותה בערך עד גיל 4 שאז נפרדנו. היה לה את השריר המדלדל מתחת ליד יש לו כל מיני שמות, אנחנו קראנו לו 'מי’ שזה בצרפתית 'הרך של הלחם’. אני זוכרת שכילדה היינו ממוללים את זה, וזה היה נעים וטוב.
זה זיכרון שמגיע מנותק לגמרי מכל הקונוטציות החברתיות או הדימוי הנשי שיש לדבר הזה. שום מחשבה שהיא זקנה ומדובללת, אלא רוך וחום, בדיוק כמו הרך של הלחם, מזין, בריא, טוב.
חשבתי על זה הרבה שצילמתי את הנשים.
על זה שאני מצליחה להגיע למבט פייסני, שרואה באופן כזה את הדברים, בלי התמונות של נשים חטובות, מתוחות. אני בחיים לא הייתי ככה, אני בסדר, אבל אף פעם לא הייתי שדופה. זה נמאס לי מהתמונה שמאכלים אותי ואני צריכה לסבול ממנה.
בשנת 1999 כשהייתי בת 20 וקצת, נסעתי למרוקו עם חברה. הגענו לחמאם וזו הייתה חוויה שאי אפשר לשכוח.
את נכנסת למקום אפל, עם אדים, הכל רטוב וחם, אני לא צריכה לומר שזה רחם, וזה הדבר הכי מהמם בעולם..! הכל מלא בנשים – ציצים נפולים, תחתים גדולים, נשים שדופות וילדות בראשית ההתפתחות שלהן. כל הערבוביה הזאת, בלי שום מבט מבחוץ. עולם נשי.
אני לא מתמסרת למסאז'ים, אבל הייתה שם בלנית, אישה חזקה, שהשכיבה אותי ושיפשה את הגוף כל כך חזק, עד שירדו שכבות של עור. לא הייתה ברירה אלא רק להתמסר לה.
זו הייתה חוויה מיסטית. זה היה שוק עבורי, יצאתי ב'היי’ מטורף כאילו התחלתי את החיים מהתחלה.
אני מחפשת את המקום הזה, שגם מנותק מהמבט הקשה של הרחוב, של העולם שאנחנו חיים בו. זה יותר ממבט, זה לא על הדבר החיצוני, זה גם הנפש שלנו.
הייסורים של האמהות, הטלטלות ההורמונאליות, כל הדברים האלה יחד שבזכותן אנו נשים. זו זכות גדולה להיות אישה. זה עולם עשיר של גוף ונפש.
לזה אני מתכוונת שאני מצלמת נשים. אני לא מרגישה שאני רוצה להילחם בעולם הפרסום והיופי, זה לא רק על צילום הגוף החטוב, אלא זה יותר עמוק, זה צורך לאהוב נשים.
