שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

על הפרויקט – חלק ב’

ביום שלישי התקיים הראיון ה – 365, הראיון האחרון, איתי. שם הדגש היה על מי שאני. היום אני מביאה את חלק ב’ של הראיון, שעוסק בשאלות על הפרויקט עצמו, וקצת על התהליך מאחורי הקלעים. זה עדין רק חלק קטן, כי באמת שהצטבר הרבה חומר, אבל מקווה שזה העיקר, ויענה על מה ששלחתם.

וזהו, היום זה באמת הסוף, נתראה בפיקניק, צ'או ותודה ענת

מראיינת: אושיק פלר.

1. מה אמרו בהתחלה? היו שפקפקו?

את צוחקת..

2. אז היו שלא?

זה כבר יותר מדויק.. בהתחלה שמעתי הרבה מסביב ‘מה, את משוגעת?’ 'מאיפה יהיה לך זמן לזה?’ 'מאיפה תביאי נשים?’

אני אמרתי שזה לא כזה רציני.. בטח ייקח לי חצי שעה ביום. אמצא נשים, גם ברחוב, אשאל כל אחת כמה שאלות קטנות כאלה – מה את אוהבת לאכול, איזה סרט ראית, ואסגור עניין.. גם לא הבנתי מה הבעיה. אני הרי כותבת בלי סוף, אז שזה יהיה בבלוג..

ברגע שהחלטתי, לא התעסקתי עם שום שאלות של פחד ושום שאלות של ספק. היו לי 5 ימים מהרגע שצץ הרעיון, ועד יום האישה והחלטתי להיות מאד פרקטית. באותו יום כבר בניתי את הבלוג, עיצבתי לי לוגו ויאללה לדרך.

יומיים לפני, הכל היה מוכן, רק לא ידעתי את מי אני הולכת לראיין ואיך זה הולך להראות באמת..

3. רק את זה לא ידעת.. את הדבר הקטן הזה

כן, אבל פגשתי את מיכלי במכלת, שהפנתה לרונית, המרואיינת הראשונה, ומשם זה תפס כיוון וצורה שעל-פיה יצרתי את ההמשך.

4. מה אמר על זה אבי?

אבי הוא כמוני. אנחנו שנינו קופצים באנג'י לתוך החיים. הוא אמר לי 'רעיון מדליק, תעשי’ הוא לא חשב שמאותו רגע, אשתו מתחתנת עם משהו אחר למשך שנה..

5. איך זה הלך בפרקטיקה? ברמה היומיומית זה לא רק למצוא אישה. זה למצוא זמן לראיון, זה לפעמים לנסוע ולחזור, זה לכתוב, זה לערוך.. איך זה עבד?

זה לקח כמה שעות ביום, כל יום.. הייתי חייבת להיות מאד מאורגנת כל הזמן, מהנדסת של הזמן. הורדתי עבודה, ישנתי פחות, שמתי שעון מעורר בשבת בבוקר.. הילדים אכלו יותר סנדוויצ'ים.. זה גם מעבר לעשייה, כי יש את המחשבות, והחלומות, ותוך כדי צחצוח שיניים לחשוב על כותרת.. זה עטף את כל החיים.

עם כמה שניסיתי להיות שוטרת של עצמי, לשים גבולות ברורים, זה לא תמיד עבד. 

המשפחה שלי הייתה מאד מעורבת, איך אפשר שלא? שהאמא יוצאת ב- 7 בבוקר מהאוהל בים, ומכוונת את האייפון לשמים, נושאת ברכה שתהיה קליטה ומנסה לשגר ראיון, זה מעורר רגשות.. נסענו להמון חופשות השנה, ושם זה היה מאד מאתגר.

כשהם ראו אותי לחוצה באמצע טיול בהרים ביוון, אבי עצר באמצע הדרך ואמר – 'תראי, יש פה שלט, כתוב כפר אומנים, בטוח תמצאי כבר אישה’ וזה נגמר בראיון... אח"כ הוא אירגן לי ראיון עם הרוקחת היווניה, שהמפגש איתה שידרג לנו את הטיול, בסופר, הילדים עצרו  אישה מבוגרת עם כלב והסבירו לה שאמא שלהם צריכה לדבר איתה.. הייתה התגייסות.

כמובן גם בארץ. כבר קרה שהבן שלי חזר מבית הספר עם פתק שהיה בו טלפון של אמא של חבר שלו ש'באה מארץ אחרת’ והוא חושב שיהיה לי מעניין לדבר איתה..

אני יודעת שלפעמים נמאס להם ממני. לא נתתי להם מנוחה, אין יום שזה לא היה נוכח. אגב, לא רק להם, לכל הסביבה. חברות שלי, אחיות שלי, כולם מאד סבלו משיחות אובר-פרויקט.. זה היה מאד בתוך החיים.

6. אז את גם זורמת אבל גם שוטרת, עמדת בהתחייבות. זה עוד ניגוד שמתקיים בך, כמו כל הניגודים האחרים, שדברו עליהם בחלק הקודם

כי זו החלטה – כל יום תהיה אישה, ובכלל אין שאלה על זה. איך היא תהיה? זה היה תלוי בנסיבות של אותו יום. אין ספק שהיו מצבים שהייתי צריכה להיות יצירתית, וקרה שראיינתי את הצל של עצמי, כשהיינו בחופש במקום מבודד, או אישה שצילמתי ברחוב וניהלתי מולה דיאלוג, כי היא הזכירה לי דמות מסרט שראיתי באותו שבוע.

בברצלונה ראיינתי עבודה של דאלי, אישה שראיתי בטלוויזיה, אישה שישבה לידיי בבית קפה ולא ידעה שאני עושה עליה תצפית, היה מעניין.. אם כי כל אלו די נדירים, הרוב אלו לגמרי נשים שניהלנו שיחה אמיתית.

7. ואותן נשים שדברת איתן, ידעת שיש להן את הסיפור הייחודי? או שזה עלה תוך כדי שיחה?

הנשים הגיעו מתוך החיים שלי, או כאלו שפנו אליי, או נשים שהמליצו לי לדבר איתן. חברות קרובות וכל מיני 'סוכנות חשאיות’, ששלחו לי המלצות. הכל נכנס לרשימה והבחירה הייתה אינטואיטיבית.

תמיד בקשתי לא לדעת פרטים על האישה, רק טלפון. רק תוך כדי שיחה, גיליתי מי זאת, בת כמה היא, מאיפה וכו’. זה היה מרתק.

8. היו כאלה שאמרו לא?

ב -90% מהמקרים הייתה הענות חיובית, למרות ששוב, הנשים לא הבינו בשביל מה ומה מעניין בהן.. במגזר החרדי הייתה לי בעיה בחלק מהמקרים, בגלל הפרסום באינטרנט ובגלל שהוא כולל תמונה.

9. היו ראיונות של החמצות? שאמרת וואלה, לא הצלחנו לפצח עד העומק, לא התקדם..?

מעט, זה הורגש בעיקר עם בחלק מהראיונות עם האנשים הקרובים אליי. שם היה לי קשה לראיין באופן אובייקטיבי. במקרים אחרים, כל עוד באתי עם לב פתוח, זה זרם בקלות, ואת זה פרסמתי. לא ניסתי להגיע עם כל אחת למיצוי, לקצה, זו רק הצצה לרגע אחד במורכבות שלה.

10. היו ראיונות שלא פרסמת?

יש ראיונות בודדים, בעיקר כי זה לא היה מדויק. כמו למשל פעם אית קרה לי שלא הצלחתי להתנער מהשיפוטיות שלי כלפי מרואיינת, שעוררה בי התנגדות גדולה. היא ניסתה לשכנע אותי במשהו, שלא יכולתי לקבל.

11. לא הכנסת לא בגלל השיפוטיות, או שלא הכנסת כי לא הקשבת

כי זה היה מזויף. הייתה לי מחויבות מול עצמי, שאני לא מכניסה משהו מזויף. זיוף נקלט ברגע. הכל חייב להיות אמיתי. זה היה נושא די שטותי וזה מצחיק, כי עלו בפרויקט נושאים טעונים שמזמינים התנגדות, אפילו אידיאולוגית, ומול כולם הייתי פתוחה וקשובה. כאן לא שחררתי וזה הורגש.

12. היו קווים אדומים?

בטח. היה לי מאד חשוב לזכור בשביל המרואיינת עצמה, שזאת היא שהולכת להתפרסם. לא אני. לכן הקפדתי מאד שמה שהיא אומרת שם, זה משהו שהיא שלמה איתו, ושום דבר שהיא תצטער עליו אחר-כך. הרבה פעמים עצרתי ושאלתי 'את בטוחה שאת רוצה לתת לזה חשיפה?’

היו הרבה ראיונות על סיפורים קשים של החיים, ושם ניסיתי מאד לא להיות מין עיתון צהוב כזה עם כותרת של 'סיפור אנושי מזעזע..’, למרות שיש כמה שהם בהחלט כאלה. היה לי חשוב שזה יכבד את האישה שנתנה בי את האמון שלה.

למשל היה מקרה של בחורה צעירה מאד, שהגיס שלה הטריד אותה מינית במשך שנים, שפנתה אליי ואמרתי לה שאני לא מראיינת אותה. רק ברגע שהיא אמרה שהיא חייבת לדבר, כי יש פה עינוי דין – שנתיים שהיא מחכה לגזר דין ומתעלמים ממנה – הסכמתי. זה באמת מאד מקומם, ולא מדברים על זה מספק. כמובן שזה היה הפוקוס, ולא מה הוא עשה ואיך הוא נגע.

13. זה דורש אומץ, כי הפיתוי לפעמים הוא גדול

פיתוי גדול. אני באה מעולם של עיתונות. אני יודעת איך אנשים מוכרים את אמא שלהם, סבתא שלהם, הכל בחבילה אחת, כדי להיחשף. יכולתי גם לחשוב על דוחו"ת האנליטיקס שלי, שאולי יכלו להיות מרשימים יותר, אבל בביטחון רב אני יכולה לומר שלא היה סיכוי.

זה כל הכיף פה, שלא היה לי אף אחד על הראש. יכולתי לדבר עם מישהי על איך מחמיצים לימונים וזה היה מתפרסם. לא סיננתי שום ראיון בגלל שהוא כביכול לא מספיק דרמטי, או מעניין. הכל נכנס. עשיתי את הפרויקט הזה עבור עצמי. כמעט ולא הייתה שיחה שלא נהניתי ממנה, וזה מספיק.

14. מצד אחד את חושפת את הפרויקט להמון עיניים, ומצד שני את אומרת אני מתעלמת מכל העיניים, זה לא קונפליקט?

כן. וזה עכשיו נשמע פשוט, אבל זה היה התהליך שלי בשנה הזאת, לדייק את העשייה מתוך מה שאני בפנים מרגישה ורוצה.

בגלל שזה כל יום כל יום, יש ימים שאת לא יכולה לדייק. את מבועסת, עייפה, לא בא לך לדבר גם עם עצמך.. בימים כאלה זה לדייק את הראיונות מתוך המקום הזה – ללמוד להניח, ולחכות או לדבר עם מרואיינת ופתאום הכל המקום הזה מתפוגג. הרבה פעמים הבאתי את זה לתוך השיחה, אמרתי 'תשמעי היום אני מבועסת, ספרי לי משהו מרומם..’ זה ממש תהליך של הילינג..

15. זה יהיה עוול לנסות לסכם את השנה הזאת בראיון אחד..

כן, נצטרך לעצור..

יש עוד המון על מה לספר, על המעגלים שהתחברו כאן, על הקשרים האישיים בין המרואיינות, על שושלות של סבתא רבה-סבתא-אמא ונינה שהתראיינו, כאלה שנפגשו פה אחרי שנים של ניתוק, על נשים שסיפרו לי שהעזו לשנות בזכות מישהי אחרת, על הגברים שהיו כאן, והיו, התגובות שקבלתי כל הזמן לאורך הדרך.

זה נשים, זה אנשים, זה משהו אנושי, שההבנות והחיבורים ממנו, ממשיכים לבוא כל הזמן..

 להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל הנשים |דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365 

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים