דף הבית » פברואר 2012 – יום 335, לילך: “דיברתי, אבל אף אחד לא האמין”

פברואר 2012 – יום 335, לילך: “דיברתי, אבל אף אחד לא האמין”

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כך נפגשנו: זה הראיון שלא רציתי לקיים. קבלתי מחברה את מספר הטלפון של לילך כבר בתחילת הפרויקט, ונמנעתי להתקשר. בהמשך שהתפרסמה הכתבה הגדולה ב – ‘7 ימים’ לא העזתי לקרוא, ולא לשמוע פרטים נוספים מעבר לכותרת, שאב ילדיה רצח את שלושת הילדים ביום הולדתה.

לפני כמה ימים אותה חברה, אמרה לי שאני לא יכולה לסיים את הפרויקט מבלי לדבר עם לילך. לא אלאה עוד בלבטים, אבל החלטתי לאזור כוח ולהתקשר.

ישבנו בבית קפה יותר משעתיים. במהלך השיחה לילך אמרה לי 'דברתי, אבל אף אחד לא האמין, אף אחד לא רצה לשמוע’. זה היה המשפט שזעזע אותי בטרגדיה המחרידה הזאת. לילך מספרת שזה לא רק המוסדות, אלא גם הסביבה הקרובה.

ואני חשבתי על עצמי, ועל אנשים כמוני, שפשוט לא רוצים לשמוע כאלה סיפורים. 

מהרגע שנפרדנו, הרגשתי כאילו אני סירה מנייר בתוך סערה גדולה. הראיון הזה עשה מה ששום ראיון לא עשה קודם. 'טלטל’ זה תיאור עדין לחוויה של לפגוש, להסתכל בעיניים של מי שחוותה סוג של שואה, ואין שום דבר שמכין למפגש כזה.

אני לא מצטערת שבחרתי לשמוע, להיפך. למדתי המון מאישה הקטנה בגודלה, אך עצומה מכל בחינה אחרת. עבורי זו נקודת מפנה בהבנה של דברים רבים שהיו מובנים מאליהם, למרות שנשארתי עם עוד המון שאלות שלא העזתי לשאול.

בתחילת השיחה שיתפתי את לילך בקושי שלי, בחששות מהשיחה ובאיך אפשר לדבר על הנושא, מבלי לחטט בכאב המאד פרטי הזה.

  1. את מרגישה שאנשים מפחדים לדבר איתך?

אני מרגישה הרבה פעמים שאנשים מרגישים שיש להם ערוץ פתוח אליי, דווקא בגלל החשיפה התקשורתית שלי.

כבר בהתחלה יצאתי לתקשורת מתוך מטרה ברורה: לעשות צדק לילדים שלי. מעל 42 ילדים נרצחו בידי הוריהם, ב- 7 שנים האחרונות, ואף לא הורה אחד יצא לתקשורת לספר את הסיפור הכואב.

רוב ההורים שנשארים לבד, ממשיכים את החיים ולא נחשפים. אני חושבת בביטחון מלא, שאם כן היו משתפים, אולי היה אפשר לעזור למי שבמצב דומה. אף בן זוג לא בוחר רוצח בפוטנציה ויש נורות אזהרה בדרך, שיכולות להזהיר. אולי אם אני הייתי יכולה לראות אותן אצל אחרים, משהו יכול היה להיות אחרת. אני עצמי מקבלת פידבקים כאלה, מנשים אחרות.

מישהי כתבה לי שבעקבות הכתבה בטלוויזיה, היא אזרה אומץ ועזבה את בעלה. היא אמרה: 'אני לא יודעת אם הצלת את הילדים שלי, אבל בטוח הצלת אותי’

  1. מה זה גרם לך להרגיש כשקראת את זה?

הייתי ברגשות מעורבים. הרגשתי שאת שלי עשיתי, כי זאת מטרה שלשמה נחשפתי. תמיד אמרתי לעצמי שאם אני אציל לפחות ילד אחד, את שלי עשיתי. מצד שני, אחרי המכתב הזה נכנסתי למיטה ליומיים, ולא יצאתי ממנה. כל הזמן עלתה לי השאלה, אם יכולתי לעזור לאחרות, למה לא עזרתי לעצמי? למה לא עזרתי לילדים שלי?

  1. לא הרגשת שיצאת אולי קצת מוקדם מידי לתקשורת?

המטרה הייתה לגרום למדינה להמשיך להזדעזע, לשמור על המודעות הגבוהה לנושא ולא לעצור. הרי היו מקרים של הורים שרצחו את ילדיהם וקיבלו עונש מופחת כתוצאה מעסקאות טיעון ומזה מאד פחדתי. פחדתי שיהיה מצב שהוא יצא החוצה באיזה שלב בחיים, והייתי ממוקדת במטרה. רציתי שהצדק ינצח.

הוא ניסה לבוא עם סיפור שהוא חולה נפש, אבל קלטתי מאד מהר מה קורה. ברגע שהוא עשה את זה ביום הולדת שלי, מייד הבנתי שזה היה אליבי שלו. אבל הוא לא חולה נפש, הוא פסיכופת. הוא עשה את מה שעשה מתוך רוע ולא מתוך מחלה.

  1. מה עשתה לך החשיפה הזאת?

בדיעבד החשיפה עשתה לי בעיקר טוב. מי שלא נבהל ממני התרשם שיש לי יכולות ואני צריכה להשתקם ובעיקר שאסור לי להתאבד כמו שהבטחתי בהתחלה. בהתחלה היה לי ברור שברגע שהמשפט מסתיים, אני מתאבדת. לא ראיתי את עצמי חיה בלי הילדים.

בעקבות החשיפה והעזרה מסביב, זה חיזק אצלי את הרצון להשתקם. היו כאלה שאמרו לי, שאם אני אתאבד, הזיכרון של הילדים ימחק מהעולם, וזה הפחיד אותי. אמרו לי שאני אאפשר לו לנצח. זה בעצם מה שהוא רצה, כי היה לו ברור שאני לא אשרוד דבר כזה. הוא לא עשה את זה, כי הוא שנא את הילדים, הוא עשה את זה כדי לנקום בי.

  1. מתי הבנת שהחיים איתו מסוכנים?

הייתי אישה קטנה וכנועה, זאת שלא מצליחה למצוא את עצמה מקצועית. הייתי כל כולי לילדים, ואחרי שילדתי אותם לא יצאתי לעבוד בחוץ. ויתרתי על קריירה וגם לא עזרה העובדה שהוא דאג להקטין אותי כל הזמן.

הייתי משותקת מכובד משקל המרות שלו עליי. כל הזמן פחדתי מהתגובות שלו, מה הוא יגיד ואיזו מניפולציה הוא יעשה עליי כדי שארפה ואתייאש.. אך תמיד אחשוב שזה בגללי, ובגלל חוסר היכולת שלי להתמיד ולהצליח.

לא הייתה לי יכולת להבין שבעצם מי שמקטין אותי כל הזמן וגורם לי לדרוך במקום ואף לסגת אחורנית זה בעצם הוא, באלימות שלו כלפיי.. בהשפלות, במילים הבוטות, בסרוס הכלכלי שהוא הנהיג כלפיי. רק בשנה האחרונה לנישואינו יצאתי לעבוד מחוץ לבית… ואז הכל התפרק וקרס עד לסוף הטרגי.

רק כשהוא עזב את הבית גיליתי שאני מוגדרת כאישה מוכה, לא פיזית, אלא רגשית, כלכלית, פסיכולוגית. נפגשתי עם עובדת סוציאלית שהראתה לי את  מעגל הכח והשליטה, רק חלק קטן ממנו, מדבר על אלימות פיזית. אחרי שהבנתי את מה שהציגה לי, שלושה ימים לא הפסקתי לבכות, כי רק אז הבנתי באיזה מקום אני נמצאת. רק אחרי שאמא שלי הרגיעה אותי, התאזנתי.

  1. באיזה גיל הכרתם?

בגיל 22 בערך, יחסית בגיל שאת אמורה להיות מגובשת, אבל, וזה אבל מאד גדול –  אני בת זקונים בין 4 אחים. האחים שלי גדולים מאד ממני, הפרש של 15-10 שנים, כך שבכיתה ב’ כבר לא היה אף אחד בבית. הייתי אני, עם 2 הורים יחסית מבוגרים. הייתי עטופה בצמר גפן, לא ידעתי להתמודד עם כלום, סוג של נסיכה על עדשה.

ברגע שנחשפתי לעולם, מצאתי אותו מאד מאיים. תמיד היה לי נוח לברוח למקום שהגנו עליי. לא נתתי שיתקרבו יותר מידי. הייתי מופנמת וביישנית. לפני שהכרתי אותו, לא היו לי המון יחסים והוא בהתחלה נראה בדיוק מה שאני רוצה.

אבל הוא, בשונה מהבית, הנהיג שליטה מוחלטת עליי, שפרשתי אותה כאכפתיות גדולה. למשל,  הוא לא נתן לי לנסוע בתחבורה ציבורית. היה לוקח אותי ממקום למקום, ואני חושבת לעצמי 'וואו, איזה כיף לי, איזו מלכה אני’, לא הבנתי שהוא פשוט לא נותן לי לזוז ממנו מטר, מהפחד של השליטה שלו ולא מאיזו אהבה גדולה..

עם השנים זה היה כמו להיות בקורי עכביש. בהתחלה הוא בכלל לא מאיים, אבל את כבר לא יכולה להשתחרר, כי נתפסת, אלא אם כן קורה משהו. בד"כ לא קורה כלום, או שקורה הנורא מכל, וזה מה שקרה.

הרבה זמן רציתי להתגרש ממנו, אבל פחדתי ממנו פחד מוות, כי ידעתי שהוא עלול הרוס לי את החיים. ברגע שהוא אמר שהוא רוצה להתגרש, אחרי שבועיים הוא כבר לא היה בבית. שנה לאחר מכן נמחקה לי המשפחה.

  1. שיתפת מסביב אנשים בקושי שלך?

 אתמול ישנתי אצל הבוסית שלי לשעבר, והיא אמרה לי 'את ישבת וסיפרת לנו סיפורים,  ואני לא האמנתי לך’. קולגות מהעבודה הקודמת ביקשו את סליחתי, על זה שלא האמינו לי. כל הזמן הזה שחייתי בפחד ובלבול אנשים לא האמינו לי, לא רק חברות, גם העובדים הסוציאליים, במשטרה, במחלקה הפסיכיאטרית שהוא היה בה.

ברגע שהוא עזב את הבית והתחיל עם כל האיומים וההשפלות, דברתי, אמרתי, אבל אף אחד לא הקשיב. הייתי מאד בודדה. היחידה שהבינה כמה זה מסוכן, זו הייתה אמא שלי והיא נפטרה שבועיים וחצי לפני הרצח.

  1. את חיה בפחד, ואת לא מוגנת

יותר מזה, באחד הדיונים כשעוד היינו נשואים, השופטת הבינה שאין לו מה להפסיד, והיא הורתה על בדיקה של קצין מבחן. אז הוא הוגדר 'מסוכן סביבתית’ ואף אחד לא הודיע לי ! באותה תקופה היינו פרודים, אך עדין נשואים לפי חוק, ולא טרחו להודיע לי. הגנו עליו אבל איפה אני כאן עם שלושה ילדים? אני לא אמורה לדעת? אני עדין אני לא מוגנת, לא מזמן הוא הטריד אותי שוב.

  1. איפה את היום?

היום אני בשליטה, למדתי לשים את עצמי במקום מאד מודע. תפסת אותי אחרי חודש שהיה מאד מאד קשה, אבל החלטתי שאני מפסיקה עם הרחמים העצמיים. אני בטוחה שיהיו עוד 'פיקים’, אבל אני עושה דרך.

אני לא יכולה להיות מה שהייתי. גיליתי את עצמי, התחלתי לצייר, למדתי איפור גוף ופנטזיה, התחלתי לקבל פידבקים, והתחלתי לכתוב ומאד מפרגנים כל כושר כתיבה שלי.

אני רואה את ה'ואוו’ שלך, אבל ברגע שאני הבנתי אותו, הוא טלטל אותי ברמות קשות. זה רגשי אשם שהם בלתי ניתנים לתיאור במילים  – איך 'גיליתי את עצמי’.. על זה שאני מרשה לעצמי, שבכלל מותר לי לצמוח, ממקום כל כך נמוך.

  1. גם עכשיו שאת מספרת שהוא מטריד אותך, וזה גם הלזכור, גם הלשכוח,  להתמודד, הפחד.. מאיפה הכח?

לא לתת לו לנצח, כי זה מה שהוא רוצה בסופו של דבר. זה סיפור מאד לא פשוט. אני לומדת עכשיו NLP, שזה שינוי דפוסי חשיבה. במסגרת הלימודים למדתי שיש לנו יכולת לשלוט על המוח, ולא שהמוח ישלוט עלינו, וזה הציל לי את החיים.

ראיתי הכל בטלוויזיה, קראתי הכל, הגעתי למצב שאמרתי שאם אני ממשיכה לראות את התמונות האלה, אני אשתגע. לא הסכמתי. השיטה הזאת עוזרת לי לשנות תמונות בראש. זאת עבודה סיזיפית ואני עושה אותה.

  1. מה את עושה עם הכעס?

לא נותנת לו מקום וכשאני רואה שאני לא מסוגלת להכיל, אני פשוט מציירת.

לילך שם טוב.

העבודות הנ"ל הן של לילך, ציור ואיפור גוף.

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים