רועי עידן, צלם ynet וידיעות אחרונות, התרגש יותר מצילום הדרמה שבטבע מאשר מתיעוד המתח שבחיים על הגבול. ממרחק הזמן, עבודותיו שהוצגו ב״עדות מקומית״ נראות נבואיות
הצילומים האחרונים של רועי עידן, צלם ynet וידיעות אחרונות, הגיעו באותה שבת שחורה בשעה שבע וחצי בבוקר. בצילומים רואים עשרות אנשי חמאס מגיעים לישראל ברחפנים מהשמים ודרך הים, כתמים של פטריות עשן מטילים שנורו לעבר הקיבוץ שבו הוא גר, כפר עזה. רועי מיהר לצלם את מה שראה ולהעביר למתן צורי, הכתב שאיתו עבד ב־15 השנים האחרונות במערכת ידיעות אחרונות. זמן קצר לאחר מכן הקשר איתו נותק.
החיים בקיבוץ בבית בקו ראשון לגדר, היו מלווים במתח מתמיד בעיקר בסבבי הלחימה בשנים האחרונות. רועי ואשתו סמדר ז״ל, חיו בקונפליקט התמידי, איך לקיים חיי משפחה שקטים, לגדל את שלושת ילדיהם בקיבוץ ולהמשיך ולחיות במקום שבו אהבו את הקהילתיות והטבע, אל מול האיום המתמיד מרצועת עזה, שלא נותן מנוח. בכל סבב הסלמה, רועי נקרא לשטח לצלם, אך לעולם לא נכנס לעבודה, עד שלא פינה את הילדים שלו למקום בטוח.
״הוא שמר על הילדים בצמר גפן״ אומר צורי. ״רועי היה אדם עדין, הרוך והעדינות שלו בלטו בראייה שהביא דרך העדשה. הוא לא היה הטיפוס שמסתער על זירות אירועים ביטחוניים או אירועים קשים. למרות שהוא עשה את זה מעולה. הוא היה עיתונאי מעולה, עם חוש עיתונאי שרק הלך והתחדד עם השנים, אבל העדיף לצלם דברים אחרים״.
בהספד לעידן כתב צורי:
רועי אהב לצלם בעיקר כלניות.
אבל לא מלחמות.
גם חצבים בסתיו, ונחלים זורמים בחורף של צפון הנגב,
שיטפונות מרהיבים במדבר.
להקות זרזירים בצורות משתנות, ובקיץ, בחופי הים, את שמחת המתרחצים ומתרחצות.
אבל אף פעם רועי לא אהב לצלם מלחמות.
אבי רוקח, צלם שעבד שנים עם רועי וחבר קרוב, מוסיף: ״רועי התרגש מאיתני הטבע, זה מה שהוא רצה לצלם: שטפונות, זרזירים. הוא היה מחכה לכלנית הראשונה שתפרח ועליה היה מסתער. הוא חיפש את הזווית האחרת, הלא שגרתית. תמיד התעקש על זה, גם אם צילם משהו בנאלי כמו ישיבה בבית משפט. הוא לא היה יוצא משם אם הוא לא מוצא את הנקודה עם הכי הרבה עומק.
״היה לו כשרון לקחת אבסטרקט מבחינת עיתונאית ולייצר ממנו סיפור. הוא הציג את העבודות שלו באופן קבוע בעדות מקומית בשנים האחרונות, וגם במוזאונים שונים וגלריות״.
דנה וולפיילר ללקין, מנהלת ומייסדת ״עדות מקומית״ מספרת: ״עכשיו בדיעבד הכל מקבל משמעות אחרת, ובעיקר העבודה של רועי משנת 2019, ׳צעדות השיבה׳. בקטלוג תארנו את העבודה כך: ב־30 במרץ 2018 החלה סדרת הפגנות המונית ברצועת עזה, בסמוך לגבול עם ישראל. ההפגנות האלה נקראות בפי הפלסטינים ׳צעדת השיבה הגדולה׳.
״היום זו עבודה שנראית כמו נבואה אפוקליפטית. גם באופן שבה היא מוצגת ללא סאונד, עם הצילומים באפור שנראים כמו צלליות של רוחות רפאים. רועי יצר את העבודה באופן עצמאי, במשך תקופה ארוכה. היה לו חשוב להיות בקשר עם מה שקורה שם על הגדר, לעקוב ולתעד״.
בשבוע שעבר, כשוולפיילר ללקין נסעה לשבעה בבית הוריו של עידן, היא לקחה איתה את קטלוג התערוכה, והעבודה קיבלה חיים מחדש באופן מרגש. ״אמא של רועי לקחה חתיכת נייר טואלט שהפכה לסימניה, במקום שמוצגת העבודה שלו בקטלוג. היא הראתה את העבודה לנוכחים ודברנו עליה שוב. פתאום העבודה קיבלה תוקף נוסף, חיבור נוסף, זכרון שנשאר, אפילו משהו שמנחם, שמחבר ומחזק את כל מי שהיה שם״.
״רועי רצה להתפתח בצילום והתחיל לעבוד על פיצ׳ר, זה היה החלום שלו. הוא עבד עליו בתשוקה, כמו כל דבר אחר שעשה בחייו, כמו ההוראה. בשנים האחרונות הוא לימד בקמרה אובסקורה צילום, וזה היה משהו שהדליק אותו, והוא סחף בתשוקה הזו את התלמידים״.
״רועי אמר לי שהוא נהנה פה יותר מהתלמידים״, מספר ינאי ספרני, מנהל בית הספר לצילום קמרה אובסקורה. ״הוא תמיד הגיע לפני כל שיעור, ישב עם תלמידים באופן פרטני, ליווה אותם באופן צמוד במהלך השבוע, וידע להגיע לכל אחד. הוא בא ללמד כאן בידיעה שיש לו מה לתת מעצמו, בצניעות רבה ובשקט האופייני לו. יום לפני המקרה עוד קבענו שיחה להתארגן על שנת הלימודים שבפתח״.
רוקח: ״אני ורועי היינו צמודים, כל בוקר פתחנו בשיחה הקבועה שלנו בשבע וחצי, וגם אהבנו לשחק יחד טניס. ביום שישי חזרתי מחו״ל, וידעתי שבשבת בבוקר ניפגש במגרש. זה כבר לא קרה״.