רודף העפיפונים מכפר עזה: משפחת קוץ תמיד מצאה תקווה ביצירה

הכתבה התפרסמה לראשונה ב [פורטפוליו]  

אביב, ליבנת, רותם, יונתן ויפתח נרצחו בביתם. אחותו של אביב, טליה קוץ שמיר – ציירת ומטפלת באמנות – מספרת בחשבון האינסטגרם שלה על המשפחה, דרך היצירות שלהם.

בשישי בערב, השישי באוקטובר, בבית משפחת קוץ בכפר עזה, הייתה ציפייה גדולה לקראת היום למחרת. ההורים אביב וליבנת, הנערים יונתן ויפתח, ורותם החיילת, חיכו יחד עם שאר המשפחות בקיבוץ לאירוע השנתי שתוכנן לשבת – העפיפוניאדה, או כפי שקראו לו בחיבה בקיבוץ, האביבוניאדה.

האירוע, שאביב יזם לפני כמה שנים, הפך למסורת: בבוקר המשפחות יוצרות את העפיפון האישי שלהן באמצעות ערכות וחומרים שאביב הכין. אחר הצהריים כולם נפגשים במגרש הכדורגל ויחד מעיפים לשמים מעל גדר המערכת הסמוכה, עשרות עפיפונים צבעוניים ושמחים. 

תמיד הייתה סקרנות מה יהיה השנה עפיפון הנושא הגדול שיצרו אביב וליבנת ועליו מסר מרכזי. פעם זה היה עפיפון עם דמותו של אריק איינשטיין והשיר סע לאט; פעם של שמעון פרס עם תקווה לשלום; ופעם עפיפון עם דמויות החיילים בשבי בעזה – שקרא להחזיר את הבנים הביתה. וככל שהתרבו בשנים האחרונות בלוני הנפץ שהגיעו מעזה, כך התרבו העפיפונים מכפר עזה, והמסר ברור – אתם תעיפו בלונים בוערים במטרה להרוג, אנחנו נעיף עפיפונים בתקווה לשלום. 

צילומים מתוך אלבומים משפחתיים בעמוד הפייסבוק של אביב קוץ

למחרת, בשבת, לא התקיים האירוע. במקום זה החלו להגיע ידיעות על חדירות מחבלים לקיבוץ. בשלב די מוקדם אבד הקשר עם המשפחה. אף אחד לא ענה. ההורים של אביב, שהיו בעצמם נצורים בממ״ד בצד אחר של הקיבוץ, לא הצליחו ליצור איתם קשר. כל הנסיונות לשלוח מישהו שיבדוק מה קורה איתם, לא צלחו. אי אפשר היה להתקרב לשכונה שלהם בקיבוץ שהסתובבו בה מחבלים רבים, והיו יריות בלי סוף.

התמונה הנוראית התבהרה רק אחרי שעות רבות. כל בני המשפחה נמצאו מתים, כולם על מיטה אחת. אביב שוכב מעליהם, זרועותיו מחבקות את אשתו ושלושת ילדיו.

זמן קצר לאחר מכן, אחותו של אביב, טליה קוץ שמיר – יוצרת, ציירת ומטפלת באמנות – החלה לשתף בחשבון האינסטגרם שלה תמונות של אביב, ולתאר מי הוא דרך היצירות שלו ושלה. אביב היה מהאנשים שעסוקים ביצירה באופן קבוע במקביל לעבודתו כסמנכ״ל בכיר בחברת ייעוץ.

לאורך שנים הוא צילם, פיסל, צייר, פירזל, כל מה שאפשר היה לעשות עם הידיים, ולצד זה אהב לנבור בארכיונים היסטוריים, של המדינה, של הקיבוץ, לנהל שיחות עם הוותיקים, לשמוע עוד ועוד על החיים שהיו.

צילומי הלילה ופסלי הכלבים של אביב

דרך הסטוריז של טליה, אפשר להכיר גם את ליבנת, אשתו, שעסקה אף היא ביצירה כמעצבת גרפית, אך לאחר כמה מבצעים צבאיים שהיו באזור, הקימה את ״בית מלאכה״ בשער הנגב. ליבנת רצתה שיהיה מקום לנוער ולתושבים לריפוי הטראומה ולפירוק המתח המלווה את החיים בעוטף עזה. 

באתר של בית המלאכה הוא מוגדר כמקום לנשימה וללמידה דרך הידיים, ״מקום ליצור, ליזום ולחלום״, ומתקיימים בו שיעורי נגרות, קדרות, תפירה ועוד. המרכז הלך וגדל, ותלמידים מבית הספר הסמוך למדו בו תכנים דרך עשייה ויצירה במקום שיעורים רגילים. במקביל התקיימו בו מפגשים מעוררי השראה כמו יצירה עם נשים בדואיות שחיות באזור, ויוזמות נוספות.

מי שעוקב אחרי טליה יכול היה להכיר את אביב עוד קודם. לפני כשבועיים היא החלה להעלות עבודות שיצרה בציור, קולאז׳ ורקמה, המתארות את חיי המשפחה בזמן מלחמת יום כיפור. ״עוד לפני המלחמה ההורים שלי לא היו בבית, הם נסעו לטיול ארוך. במשך חודש וחצי אני ואביב, היינו עם סבא וסבתא.

״אביב היה בן שלוש, אני בת שנה. חודש אחרי שהם חזרו פרצה המלחמה ואבא שוב לא היה בבית חודשים ארוכים. הוא חזר רק בקיץ, הרבה אחרי שהמלחמה הסתיימה. כל ההיעדרות הזו, הייתה קשה מאד לשנינו, בעיקר לאביב, וכמובן לאמא שלי. זה זמן שישנו בלינה משותפת, לא הייתה תחושת יציבות״.

המכתבים שמצאה טליה מאותה תקופה, תיארו את החיים ונתנו מילים לתחושות שהבינה באופן מעומם עד עכשיו. ״פתאום הכל הוצף, בבת אחת התיאורים קמו לחיים. הדרך שלי להתמודד, ובלי להגזים כהצלה לנפש, הייתה ליצור מתוך זה. לקחתי את כל התמונות סביב השנה הזו, ציירתי מהם, שילבתי חלקים מהמכתבים, מהמעטפות, יצרתי, ותוך כדי זה עיבדתי את מה שהיה שם.

״פרסמתי את העבודות בסטורי כי הרגשתי צורך לשתף שיהיה זיכרון רחב יותר של מה שהיה. זה צורך שעלה גם בימים האלה, בעיקר כשאנחנו חווים הרבה זמן מעורפל, לא מוגדר – זמן בין הידיעה שמשהו קרה, לבין הידיעה שהם נרצחו, לבין הרגע הזה שמגיעה ההודעה הרשמית שיש זיהוי. ימים שעוד אין לוויה, אין שבעה, רגעים ארוכים שקשה מאוד לשאת אותם״.

אני מתבוננת על אביב, על ליבנת, על המשפחה, שוב ושוב, והם אינם. כל המשפחה נמחקה ברגע אחד. בתוך כל מה שאנחנו חווים עכשיו, כל האבדן הנוראי מאוד טרי, ואני יודעת שאמשיך ליצור דרכם. זה הולך להיות הפרויקט שלי באיזושהי דרך, לא לתת להם להימחק.

הלוייתם של אביב בן 53, ליבנת שהייתה אמורה לחגוג עכשיו 50, הנערים יונתן בן ה־16, יפתח בן 14 וחצי, שחקני כדורסל מחוננים, והחיילת רותם בת 20, נערכה היום. יהי זכרם ברוך.

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים