תפריט
רונית סולטן נרצחה בקיבוץ חולית ב־7.10. עבודת הדוקטורט שלה, שעוסקת באסטרטגיות פעולה של אמנים בתנאי דיקטטורה ואושרה סופית לאחר מותה, מחוברת בקשר ישיר לחייה ולילדותה
אוקטובר האחרון היה אמור להיות זמן של חגיגה גדולה עבור רונית סולטן, ציון של פרק משמעותי במסלול האקדמי, קבלת הדוקטורט לאחר חמש שנים של עבודה. בהתחשב בזה שסולטן נכנסה למסלול האקדמאי בגיל 40, ומאז לא הפסיקה ללמוד וללמד, קבלת התואר מילאה אותה אושר גדול. בשבעה באוקטובר נכנסו מחבלי חמאס לבית המשפחה, שבדיוק סיימו לשפץ, בקיבוץ חולית. רונית ובן זוגה ניסו להסתתר, אך הם נתפסו ונרצחו.
עבודת הדוקטורט של סולטן, שעוסקת באסטרטגיות פעולה של אמנים בתנאי דיקטטורה ואושרה סופית לאחר מותה, מחוברת בקשר ישיר לחייה ולילדותה. היא נולדה בארגנטינה וגדלה שם בתקופה של הדיקטטורות האחרונות, שנות ה־70 וה־80 במאה הקודמת. בגיל 18 עזבה את משפחתה והגיעה לישראל להתגייס לצה״ל. היא הכירה את בן זוגה, רולאן, עולה חדש מצרפת, והם הצטרפו לגרעין המייסד של קיבוץ חולית. שם הקימו משפחה וגידלו את שני הבנים.
סולטן השתלבה בקיבוץ כאשת חינוך בגנים ובהוראה, ורק לקראת גיל 40 התפנתה ללימודי תואר ראשון במכללת ספיר במחלקה ללימודי תרבות. משם המשיכה לאוניברסיטת בן גוריון, במסלול לתואר שני במחלקה לאמנויות ולדוקטורט. במקביל שימשה כעוזרת הוראה ומתרגלת במחלקה לתרבות ובמחלקה ללימודים רב תחומיים בספיר.
שגיא מעין, חוקר ומרצה במחלקה לתרבות בספיר, הכיר את רונית מתחילת דרכה האקדמית. ״הייתי המרצה של רונית בתואר הראשון. היא מייד בלטה. ראו שהיא באה ללמוד מתוך עניין אמיתי, מתוך תאוות ידע. היו לה עבודות טובות, שאלות טובות ואינטליגנטיות. היא הייתה במסלול שהכשיר אותה לעבודה כאוצרת, בעיקר של אמנות רחוב ואמנות קהילתית.
״שמחתי שהמשיכה ללימודי תואר שני בתולדות האמנות, מה שהתפתח לעבודת הדוקטורט שלה. היו לנו שיחות רבות במהלך העבודה עליו: היא שיתפה בלבטים ובקושי, כאלו שכל מי שעושה דוקטורט מכיר מקרוב.
״היא מאוד אהבה ונהנתה מהמחקר. בכתיבה שלה יש משהו נלהב ושמח, תחושה של חדוות גילוי והמון סקרנות. היה מעניין לראות כיצד שילבה במחקר את הסיפור האישי שלה, האהבה הגדולה לאמנות, ולאקטיביזם האמנותי״.
מאמר מתוך המחקר של סולטן התפרסם לאחר מותה בכתב העת ״דברים״ של מכללת אורנים, שם אפשר למצוא את הקשר למציאות הנוכחית בישראל. שאלת המחקר שלה הייתה איך פועלים כשהשלטון מצר את צעדי האמנים.
המחקר הצביע על הייחוד של הדיקטטורה בארגנטינה, שהייתה אידיאולוגית ולא אסתטית. הכוונה שלא כמו בברית המועצות לדוגמה, שהכתיבו לאמנים מה לצייר, בארגנטינה השאלה מול האמנים הייתה האם אתה תומך בשלטון; האם אתה שייך או לא שייך. אמנים היו צריכים לשרוד, לפעול ולדאוג שלא יחשפו ויצרו את צעדיהם. סולטן פירטה במחקר פרקטיקות פעולה המשקפות את הייחוד של פעולות האמנות בסיטואציה כזו.
הבסיס שעליו הסתמכה היצירה היא הסולידריות. האמן לא פעל כאינדיבידואל שנלחם לבד ומסכן את עצמו, אלא בתוך קבוצה שמגנה עליו. אמנם כך מאבדים את הייחוד האישי של היצירה, אבל יש יותר גיבוי במקרה של הסתבכות עם השלטון. הסולידריות מאפשרת להתנגד.
חלק מהאמנים פעלו עם הקהילה בפריפריות, שם הפיקוח פחות הדוק. הם יצרו אירועים ספונטניים המערבים את האוכלוסיה, כמו אירועי אימפרוביזציה, שירה וציור. מה שהיה נראה בעל אופי של מסיבה, ולא כמו פעולה חתרנית, למרות שאלו היו התכנים. כך מנעו מהמשטר לשים לב מראש להתארגנות.
דרך אחרת הייתה להציג את הביקורת באופן מרומז ומצונזר, כך פעלו המוזיאונים הגדולים שהיו נתונים לעין בוחנת. אחת המסקנות שעלו מהמחקר היא שהתקיימה פעילות ענפה של אמנות באותם ימים. כמה שניסו לחנוק אותה, היא מצאה את הדרך לצאת החוצה.
״רונית רצתה לדבר על זה ולהסביר את ההקשרים המקומיים״, אומר מעין. ״אם הייתה חיה היום, הייתה מעבירה את הידע עם החומרים שאספה, בקורסים על אמנות פוליטית ואקטיביסטית, כמרצה דוקטור.
״היא נסעה לארגנטינה במסגרת המחקר, חיפשה גלריות שעבדו שם, ואספה קטלוגים ישנים, פנזינים וצילומים. היא רצתה לפתח גם קורסים שעוסקים באמנות בקיבוצים ולדבר על התפקיד של אמנות בקהילה קטנה. כל זה נגדע באותו יום״.
רוח האדם מוצאת את הדרך שלה להמשיך להתקיים, גם כשהוא איננו פה. ניר סולטן, הכלה של רונית, מספרת עד כמה דמותה משמשת עבורה השראה וכח מניע גם בימים האלו. ״כולם סביבי ידעו שבמשך שנים חיפשתי את המקום שלי בלימודם ובעבודה, עוברת ממקום למקום כשבן הזוג שלי אדם, בנה של רונית, הוא סמל ליציבות. המקסימום שהוא מחליף זה את הצבע של הטרקטור.
״גם רונית נתפסה בעיניי כאחת שיודעת בדיוק מה היא רוצה. יום אחד היא שלחה לי פרסום על קורס של מדריכות תנועה לילדים. היא דיברה איתי על זה בהתלהבות ואמרה שזה בדיוק בשבילי. מאז אני שם, זה המקצוע שלי ואני לא מחליפה אותו.
״להפך: אני מוסיפה לו עוד ועוד כלים משלימים ומתפתחת בו. זה משהו שעוזר לי באופן אישי להתמודד עם השבעה באוקטובר, ולתת תמיכה החוצה לילדים ולנשים שאני פוגשת. זה בזכות רונית, היא ממש דחפה אותי לזה, אמרה לי לשבת ולבנות שיעורים, שאף פעם לא מאוחר מידי ושדברים יתפתחו מזה, והיא צדקה.
״היו לנו שעות של שיחות, בכל מיני תחומים, כמו ספרות, נושאים שחקרה, תת־מודע, שבהם היא הראתה לי נקודות מבט ייחודיות. במבט מהצד ראית אישה מאושרת, נרגשת מאד לגבי הלימודים, זה ממש העשיר אותה בכל מובן, והאיר אותה. רונית הייתה נקודת אור בעולם. היא עצמה הייתה כמו יצירת אמנות, כזו שהסתכלתי עליה והתרשמתי מאוד״.
רונית סולטן, בת 56 במותה, נרצחה יחד עם בעלה רולאן. השאירה אחריהם שני ילדים ונכדים.
