תפריט
מתמונות יתמותה בבואנוס איירס לאופקים חדשים בישראל, דורות של תלמידים זוכרים את שושנה כרסנתי שנרצחה במתקפת חמאס. עוד בהרוגים בתה וחתנה, מעיינה ונח הרשקוביץ
שושנה כרסנתי מקיבוץ בארי נרצחה בשבת 7.10 במתקפת המחבלים הרצחנית. בת 87 הייתה במותה, ויחד עמה אבדו רבים מהציורים ועבודות האמנות שלה. הבית נשרף, נבזז ונהרס, ולקרובים לה נותרו מעט עבודות, כמה צילומים, רובם מטושטשים; שרידים דוממים לעשרות שנים של יצירה. גם בתה מעינה וחתנה נח הרשקוביץ, חברי בארי, נרצחו באותה שבת. הנר כמעט כבה.
כמעט. כי יש ואדם משאיר אחריו אורות דולקים בלבבות ואלו נדלקים בעוצמה ומאירים אותו, גם לאחר מותו. ברגע שנודע על מותה החלו לזרום עדויות וסיפורים של תלמידיה, על המורה המיתולוגית לאמנות, שהייתה כה משמעותית עבורם. האדריכל אודי קרמסקי, ראש המחלקה לעיצוב פנים במכון טכנולוגי חולון, מספר על דודתו: ״זוכרים אותה כמורה לאמנות המיתולוגית בחבל אשכול. היא לימדה דורות של תלמידים, בהתחלה בקיבוץ עין השלושה, שהייתה בין המקימים שלו, ובהמשך בקיבוצי חבל אשכול ובקיבוץ בארי, שם חיה בשנים האחרונות לצד בתה, חתנה והנכדים״. רק לקראת גיל 40, אחרי שנים רבות יצאה בעצמה ללימודים פורמליים ועשתה תואר ראשון בחינוך באורנים ולימודי אמנות במכון אבני.
״כילד אהבתי ליצור איתה. בגיל 10 יצרתי כד מחימר שאני עדיין שומר אצלי, ואפילו הצגתי אותו בתערוכה בעבר״. מוסיף קרמסקי, ״בבגרותי נהניתי מהשיחות איתה. דודתי שושנה הייתה אינטלקטואלית באופן בלתי רגיל. הערצתי אותה. היא ידעה שפות רבות וקראה בהם. למדה והעמיקה בתחומים רבים, עד לפרטי פרטים, גם בתחום שאני עוסק בו באדריכלות. היא ידעה לדבר איתי על תנועות באדריכלות, על היבטים אמנותיים, מתוך שימוש במושגים מקצועיים. באותו אופן ידעה לדבר על פילוסופיה, על חינוך, אמנות ותחומים רבים נוספים״.
״אמא שלי, מעינה ז״ל, הייתה תלמידה שלה, וגם אני זכיתי ללמוד אצלה״, מספר הנכד תמיר הרשקוביץ, בן 32. ״לאורך השנים היצירה יחד התחלפה בשיחות על אמנות, גם על האמנות שלה. היא אהבה במיוחד לצייר בצבעי שמן וברישומי עט. היא הסבירה לי שצבעי השמן דורשים סדר ומחשבה, והעט מאפשרת משהו ספונטני יותר, תזזיתי ולא מתחשב. אני הרגשתי ששם נמצאת השאלה העמוקה שעמדה בבסיס העבודות שלה – המתח המתמיד בין הסטטי לתנועה, איך צורה סטטית נוצרת מתוך תנועה״.
לדבריו היא הייתה אישה די מסוגרת, לא ביטאה את העולם הפנימי שלה בסביבה החברתית. ״הציור היה המדיום לדיאלוג בינה לבין העולם. זה היה דיאלוג מתמשך ובלתי נפסק לאורך השנים. לאחר שהתגרשה היא גרה לבד, הסלון הפך להיות הסטודיו שלה. תמיד היה אפשר למצוא שם דיקט או קנבס גדול ועבודה בתהליך. רוב חייה היא יצרה בעיקר עבודות גדולות״.
״שושנה עלתה לארץ מדרום אמריקה, ובניגוד לעולים רבים שנאחזים בשפה או בתרבות המוצא, לשושנה היה חיבור מאד ישראלי״, אומר קרמסקי. ״הייתה לה עברית נהדרת והאמנות שלה הייתה מאד ישראלית בעיניי. ההשפעות של תנועות האמנות שהיו בארץ בשנים שהחלה לצייר, כמו אופקים חדשים ודלות החומר, נכנסו לעבודות שלה. אפשר לראות ביטוי לזה בעבודה ׳פאן׳, שהציגה בתערוכה קבוצתית במוזיאון ישראל, עבודה עם חוטי תיל בתוך הנוף הישראלי. אלו עבודות שאני מציג לסטודנטים שלי״.
רוב העבודות של שושנה היו ציור מופשט, אך היו גם עבודות פיגורטיביות, כמו אלו שהוצגו בתערוכת היחיד שלה – ״ידה בכנף פרפר״ – שם הציגה על גבי קלפים שחורים וגדולים את סיפור ילדותה בבית היתומים בבואנוס איירס. היא סיפרה את סיפורה דרך המפגש של האישה המבוגרת שהיא עם הילדה הקטנה שהייתה.
ציורי ילדותה נראו כקטעי זכרונות: היא כילדה בחדר גדול עם עוד 300 יתומות; שולחן חדר האוכל עליו היא עומדת, ומרימה כיסא על המטפלת (הרעה), ועוד. לצד הציורים היו קטעי זיכרונות שכתבה בגיר. התערוכה הוצגה בגלריית לוחמי הגטאות בשנת 2002 ומשם נדדה לגלריות נוספות.
בשנים האחרונות חלתה בפרקינסון. בשנתיים הראשונות הייתה בטוחה שלא תוכל עוד לצייר, והפסיקה. ״ריח צבעי השמן והטרפנטין שנכח מאז ומתמיד בבית של סבתא, נעלם״, אומר תמיר, לאחר שנתיים, חזרה לציור הפעם ממקום אחר. הקווים הבוטחים, עזות הצבעים ותנופות המכחול על הבדים הגדולים, התחלפו בפורמטים קטנים מנייר, כתמים מפושטים בצבעי מים, בחירה של פלטה קרה יותר, קווי רישום רועדים מעליהם. אלו היו שרבוטים קטנים עם איכות של אישה שכל שנותיה החזיקה כלי עבודה.
ברגע שמצאה את הדרך, הציור חזר להיות חלק משגרת החיים שלה. ובארבע השנים האחרונות לחייה, בין משחק בינגו לקלפים עם חברים, ציירה עבודות, שחלקם הפכו לאגרות ברכה קטנות שחברי הקיבוץ חילקו בחגים ובאירועים.
בשבת הארורה נגדע סיפור חייה של שושנה באכזריות. אלי, אבי ילדיה, שהיה שבוי במצרים במלחמת יום כיפור, הצליח לשרוד את התופת וניצל יחד עם המטפלת שלו. שושנה השאירה אחריה את בנה מוטי, נכדים, משפחה מורחבת ודורות של תלמידים שיזכרו אותה תמיד.
