תפריט
מבט רגיש על האחר ועל האנשים השקופים בחברה, בתערוכה חדשה בבית האמנים בתל אביב, שמציגה את עבודותיה של תאיר בירה, בת ה־23 שנרצחה בקיבוץ בארי בשבת ה־7.10
בסוף החודש תאיר בירה הייתה אמורה לחגוג יום הולדת 23; השלב הזה, רגע אחרי צבא ועבודה זמנית, רגע לפני דרום אמריקה ולימודים, המסלול הישראלי המוכר. אפשר להכניס לשרשרת הזו עוד רכיב ישראלי באזור שבו היא גרה – תאיר נולדה בקיבוץ בארי, בימים שהתחילו הקאסמים. ׳׳צבע אדום״ היה מה ששמעה וחוותה כבר כתינוקת, וגם מה ששמעה וחוותה ביום האחרון לחייה, מה שעצר את חייה, ואת חיי משפחתה.
״בפעם אחרונה שנפגשנו זה היה בבית קברות, ממש כמה ימים לפני אותה שבת איומה״, מספרת דליה פישמן, דודתה של בירה. ״יצאנו מלוויה של בן משפחה, ואמרתי לה ולאמא שלה יסמין, אחותי התאומה, שישטפו טוב את הידיים, שלא יביאו את השכול הביתה. ארבעה ימים אחרי רצחו את כל המשפחה בממ״ד, את ההורים, את תהל בת ה־15 ואת תאיר. גם את הכלב פונצ׳ו הם הרגו. היחיד ששרד זה יהב בן ה־19.
״יסמין ואני תאומות זהות. זו ביצית שהתפרקה לשתיים לפני 51 שנה ונשארנו כל כך מחוברות. כל יום דברנו כמה פעמים בטלפון, התייעצנו וסיפרנו הכל אחת לשנייה. אנחנו נראות אותו דבר, אפשר לומר גם עם אותו אופי. זה כנראה גם מה שחיבר אליי מאד את תאיר.
״בשנתיים ששירתה בצבא היא ישנה איתי במיטה כמה פעמים בשבוע. אנחנו גרים קרוב לבסיס ששירתה בו והיא העדיפה להיות אצלנו והפכה לחלק מהבית – אכלה איתנו ארוחות, עשתה שיעורי בית עם הבן שלי, היו לנו הרבה שיחות, צחקנו המון. אלו היו שנתיים שקבלנו אותה במתנה. אני שומרת מכתב שהיא כתבה לנו בסיום התקופה, שם היא מודה לנו שפתחנו לה את הבית ומספרת כמה טוב עשינו לה.
אני גם שומרת את הציור האחרון שלה, יש שם ילדה חייכנית שאוכלת אבטיח. היא כל כך אהבה ליצור. כל דבר שנגעה בו הפך למשהו חדש ויצירתי. היא ציירה על תיקים, בדים, הכינה מחזיקי מפתחות, עבודה בעץ, אבל בעיקר זה היה הציור.
״אמנות, זו הייתה הבחירה שלה בחיים. היא הייתה ילדה כל כך חכמה, הצטיינה בכל מקצוע, למדה מדעי המחשב, והמורה שהוא גם בן זוגי, עודד אותה להמשיך במגמה. היא לא חשבה על העתיד או מה זה יתרום לה בצבא, היא הקשיבה ללב שלה, ובחרה באמנות. היא הייתה מאושרת מזה. היצירה שלה הייתה מחוברת ללב, עם מבט רגיש על האחר. גם את פרויקט הגמר שלה עשתה על האנשים השקופים בחברה״.
תאיר בירה למדה בתיכון נופי הבשור, במגמת אמנות. מורתה, זיוה ילין, מספרת: ״כשהבנתי שתאיר באה אלינו למגמה, שמחתי. ידעתי שזכינו. אני מכירה אותה מהקיבוץ מילדות, ואני יודעת שהיא רצינית ויכלה ללכת לכל מגמה ריאלית הכי גבוהה שיש, אבל היא בחרה אמנות.
״גם אצלנו במגמה היא התייחסה ללימודים ביסודיות, ולא עזבה שום תרגיל עד שהוא לא היה מצוין. היא השקיעה, לא עניין אותה לצאת לידי חובה. באותה מידה היו חשובים לה גם האחרים סביבה, בעיקר בני הכיתה והקשר איתם.
״בקיץ האחרון היא לקחה על עצמה לעצב את התפאורה לכיתת בר המצווה בקיבוץ. באתי לעבוד איתה יומיים והיה כל כך כיף. האווירה שהיא יצרה שם, עם המוסיקה שלה, עם שיתופי הפעולה בין כולם, היא ניהלה את כל ההפקה הזו בצורה מרשימה. ידעה בדיוק מה צריך לעשות״.
ילין הנחתה את בירה בעבודת הגמר שלה, בנושא ״האחרים״, תוך רצון להציג את האנשים השקופים בחברה ולתת להם מקום. ״היא בחרה כמה דמויות מחיפוש שעשתה באינטרנט – מנקה רחובות אריתראי, ניצולת שואה, ילדה עם תסמונת דאון ואיש על כסא גלגלים.
״היא חשבה איך להציג אותם, רצתה לתת הרגשה שהצופים עומדים ליד אדם בגודל שלהם. היא בחרה בקרטונים גדולים, שאותם צבעה בלבן, והשאירה קצוות חומים, שתישאר ההרגשה של פשטות, ומאותה סיבה גם עבדה בפחם, בשחור לבן. היא הייתה מאושרת מהפרויקט הזה שעכשיו יוצג בתערוכה לזכרה. היא נעלמה לנו מוקדם מידיי, ממש בזבוז שאין כדוגמתו״.
מורה נוספת שלימדה את תאיר פיסול, גלדיס חנציס, מספרת: ״תאיר ריגשה אותי. היא ידעה לעשות סינתזה בין הרגש לשכל, בצורה בוגרת לגילה. במבט לאחור אני מסתכלת על הפרויקט שעשתה אצלנו, יצרה ׳סובינירים מבארי׳. היא יצרה בובות פורצלן קטנות, כמו אלה שמביאים לדוגמה מפריז.
״על שמלות הבובות ציירה את נופי הקיבוץ והוסיפה סמל מקומי כמו מגדל המים. נוצרה בובה מרגשת, שאפשר לתת כמתנה, והיום הבובות הפכו לסוביניר מתאיר ומסמלי בארי. כמה חבל, העולם הפסיד ילדה מקסימה ויפה״.
היום (17.12) תפתח תערוכה בבית האמנים בתל אביב, שתציג את העבודות של תאיר, באוצרות נורית טל טנא, חברה קרובה של דליה. ״אני רוצה להאמין שהיא מסתכלת עליי עכשיו ויודעת שאני מנציחה אותה דרך האמנות. אני בטוחה שהיא אומרת תודה דלי, ככה היא קראה לי, תודה שאת עושה את זה בשבילי, אני ואח שלה. עכשיו אנחנו מחפשים למצוא עוד דרכים להנציח את המשפחה, כולם אנשים מוכשרים שרצו לעשות טוב בעולם הזה״.
תאיר בירה, בת 23 במותה, השאירה אחריה את אחיה יהב בן ב־19, היחיד שנותר מבני המשפחה.
