רונית סולטן ״הייתה נקודת אור בעולם; כמו יצירת אמנות״
פברואר 12, 2024
תפריט
בסוף ינואר, כשמטוסי הקרב המשיכו לרעום בשמים, כשהחדשות שלחו לעוד תהומות אפלים, הרגשתי צורך בהול לשנות מציאות, להיזכר שיש גם חיים אחרים. נסעתי לפריז. התוכנית הייתה לתפוס את התערוכות שתכננתי לאוקטובר, רגע לפני שיירדו. ארזתי רגשות מעורבים ותהיתי איך בכלל פוגשים אמנות, אחרי אפוקליפסה מקומית.
הכתבה התפרסמה במגזין פורטפוליו
אמנות היא הפצע, היא העיבוד, הריפוי, היא ההמשכיות, היא התקווה. ארזתי גם את המשפט הזה שכתבתי לעצמי בטיסה, ובימים הבאים כל חלק ממנו תפס נפח משל עצמו.
התערוכה הראשונה הייתה של פיטר דויג במוזיאון ד'אורסיי. דויג, האמן הסקוטי החרוץ והענו, ידוע בעבודות הפיגורטיביות הענקיות שלו, כאלו שגם שוברות שיאים במכירות פומביות. התערוכה בנויה משני חלקים – הראשון, חלל פנימי מקומר ויפייפה, בו מוצגות 11 עבודות. השני, ממש בסמוך, חלל חיצוני מואר, עם חלונות גדולים לנהר הסיין. שם מוצגות עבודות שדויג בחר מתוך אוסף המוזיאון.
למזלי רוב המבקרים במוזיאון עמדו בתורים ארוכים לתערוכה נוספת בקומה התחתונה, ואן גוך מהתקופה בדרום צרפת, וכך הייתי מוקפת בעבודות הענק של דויג כמעט לבד, בשקט המאפשר התבוננות.
המבט הקרוב ביצירות, כל אחת בגודל של כחמישה, שישה מטרים, מטביע בתוך המציאות האלטרנטיבית שדויג מציע. מציאות ללא זמן מוגדר, למרות הירח, השמש, ומוטיבים נוספים שחוזרים על עצמם בעבודות. אלו אולי מנסים לרמז על זמן, אך רק מעצימים את התחושה שיש פה משהו אחר. זמן מחוץ לזמן.
הדמויות המופיעות בעבודות, נראות קפואות, ומתקשרות בעיקר עם עצמן. המבט בהן מעורר טרנספורמציה שעוברת מאי נוחות, מהמציצנות לעולמם הפנימי, ועד לרפלקציה עצמית והזדהות.
גודלן של הדמויות, אופן ההצבה בקומפוזיציה, שואב לעולם של הרהורים, אינטימיות, בדידות, שעובר דרך החופש במבע הציורי. הצבעוניות המתעתעת מוציאה אותנו מהמבט ההרגלי, הכתמים המופשטים מלאים חיים ותנועה. הקווים הפרומים, שלפעמים נראים מרושלים, סימני המחיקות, מחזקים את תחושת ההתמוססות פנימה. לצד זה, חוזרים בעבודות, גרידים גאומטריים, כמו איזה רצון לקרקע, לתקוע יתדות בתוך כל הריחוף החלומי הזה. תמהיל כתב היד הדויגי.
במבט מרוחק יותר על העבודות, זו ליד זו, הדמויות המנותקות מתחברות במין סימן שאלה. כזה המעורר מחשבות על הזמן והלאות, בהליכה בדרך הארוכה הנקראת חיים.
אם לרגע היה נדמה שאפשר להמשיך לצלול למחשבות ולרחף משם, החלק השני של התערוכה בחלל הבא, מחזיר למציאות. הבחירות הראשונות של דויג מתוך האוסף, מציגות את סקאלת הקיום בשתי עבודות גדולות. על קיר אחד ניצבת העבודה של הנרי רוסו (Rousseau), 'המלחמה' בה האכזריות של בני האדם, משתקפת בצורה ישירה וחריפה בסצנת שדה קטל, מה שנראה כמו צילום חדשותי מהמציאות הישראלית לאחרונה.
בצד השני עבודה של ג'רום, (Gerome) המציגה רוך, עונג ותמימות קריסטליות בדמות של זוג נאהבים, חלק שמבקש לשכנע מחדש שגם הוא קיים בעולם.
בין שתי העבודות מוצגות בתוך תיבת זכוכית גדולה, פסלי הרקדניות של דגה. עבודות שאת חלקן לא סיים, חלקן לא הוצגו ושימשו כמודל לציורים. באופן מסוים חוסר המושלמות הרגיש משכנע במיקום בו הוצג.
לצידם וגם באולם הנוסף, עוד בחירות של דויג הכוללת עבודות של אבות האומה הציורית, וולאסקז, גויה, מאנה, סזאן, גוגן, וולארד, ועוד. הוא יוצר ביניהן דיאלוג בהצבה, ומסביר את הבחירות. זה לא רק הנושא, הוא מסביר, זה האופן בו כל אחד השתמש בציור – סמיך ונוזלי, רך ומעושן, עקיף וישיר, בוטה ומסתורי, חלק ומחוספס. ההסברים הקטנים לצד העבודות מאפשרים מבט מחודש ביצירות המוכרות, וגם יוצרים שתחושה שדויג הולך לצידנו, ולוחש מילים של השראה.
רותקו
אחרי שיחות הנפש עם הדמויות של דויג, אני מגיעה רטרופרספקטיבה של רותקו, לשיחה עם אלוהים. התערוכה מוצגת במוזיאון לואי ויטון ביער בולון. פה משאירים את האינטלקטואל לנוח, אין עיסוק בקונקרטי, ורק מתמסרים לרגש. באותו בוקר הכל היה לבן וקפוא ואנשים בכל הגילאים, עמדו בתור במינוס שלוש כדי להיכנס. הרבה מאד אנשים, שהצטופפו בפנים מול העבודות, וזה היה החיסרון היחיד של התערוכה.
מעבר לזה מדובר באירוע. התערוכה מתפרשת על פני ארבע קומות ומציגה את ההתפתחות הכרונולוגית של היצירה. השנים המוקדמות של הציור הפיגורטיבי, עד לשלב שרותקו החליט שהוא נכשל, ושוקל להפסיק לצייר. בהמשך, התעוררות מחדש של הרצון לביטוי, שמוצא נתיב חדש בפרימת הקונקרטי ומעבר ההדרגתי לעיסוק במופשט. היה מרתק לראות את ההתפתחות בעבודות. כמו ללכת עם רותקו במעבדת מחקר גדולה, כשבדרך נושרות הדמויות, הקווים, ההגדרות המוכרות, ונוצרות חדשות.
באחד החדרים הוצגו עבודות שלראשונה מוצגות מחוץ למוזיאון הטייט בלונדון, 'Blackforms חדר די חשוך ובו מספר עבודות שנראות כולן בצבע שחור, כרומות הרמוניות, וכשמתקרבים הציור נפתח ואפשר להרגיש את המורכבות, המעברים, התנועה, את האור שמגיע במפנים, שזה מה שריתק את החקירה של רותקו בשלב הזה. ציטוט שלו שנמצא בסמוך מסביר
“I'm not interested in color, it's the light I'm after”
עם החיפוש הזה המשיך ליצור בשנים האלו עוד סדרה של עבודות בכרומות גבוהות, עד הסוף בשנת 1970 בה התאבד.
רותקו ידוע כמי שלא נתן הסברים מה הוא מצייר ומה המשמעות, והיה מסור לתהליך עצמו ולחקירה. זה גם מה שהוא מציע למי שמתבונן בעבודות, תעזו לגלות, תתמסרו.
"To us art is adventure into an unknown world, which can be explored only by those willing to take the risks".
בישיבה מול העבודות נזכרתי בחוויה ממיצב במוזיאון באי קטן ביפן. לפני שנכנסנו למבנה, המדריכה הסבירה שלא נראה כלום בפנים, שנצמד לקיר ונלך לאורכו עד שנרגיש ספסל. היא ביקשה שנשב על הספסל ונחכה. היא לא הסבירה למה. נכנסנו לחושך, שלא נאמר לעלטה, ממש לא ראו כלום. נצמדנו לקיר, הלכנו בחושך, היה ספסל, ישבנו עליו.
אחרי דקות ארוכות כשחשבנו שכבר כלום לא יקרה, פתאום הופיע פס אור עמום. לאט לאט הפך לאור שנראה ברור יותר. כולנו קמנו לבדוק מה זה ומאיפה זה מגיע. הסתבר שהאור הזה היה שם תמיד, וחדר דרך חריץ במבנה. ממש כמו הקלישאה, רק היינו צריכים להיות מספיק זמן בחושך, כדי לגלות את האור.
אותו דבר בתערוכה. רק צריך לשבת מול העבודות ולתת להן להתגלות. בהתחלה יש רצון לחפש משהו ברור, הסבר אינטלקטואלי, פרשנות, ולאט לאט הזמזום נרגע, ויש התמסרות. כמו שקיעה במדיטציה. עד שיורדים לקומה מינוס חמש במחשבות.
בניסיון שמרגיש קצת אבוד לתאר מה כן הרגשתי, אצטט כמה משפטים שכתבתי בקומה האחרונה:
מה שמתגלה זה מופע. מתוך הצבעים, החיבורים, המרווחים, המשחק עם השכבות, המעברים, והשקיפויות. פגשתי את כוחות העולם, את הטוב את הרע. פגשתי את כוחות הטבע, האדמה, השמש, השמים. פגשתי את הרבדים המעיקים בנפש האדם, עד כדי מלנכוליה עמוקה. אפילו פגשתי את תל אביב, באור ובים. פגשתי תקווה, ניסיונות לתקווה, אבדן תקווה. פגשתי אלוהות, קדושה וטוהר. פגשתי אופל וערמומיות. אפשרתי לעצמי להתמסר לחוויה הדינמית, כשברור לי שהמטענים שהבאתי מישראל הקרועה, מנהלים את הדיאלוג.
החוויה של הכתמים מוחשית, לפעמים ממש מתחשק להושיט את היד ולגעת. לפעמים היד כבר מרגישה את תחושת הפרווה, הנוצתיות, או את אפשרות הטביעה, וההעלמות בתוך הכתם. יש משטחי צבע שמרחפים בתוך הבד, שמיימים.