דף הבית » חלק שישי – יש טעם להמשיך?

חלק שישי – יש טעם להמשיך?

אחרי השבת בכפר הרגשתי כזו התרוממות רוח, מהמפגשים, מהחיבור שנוצר חוצה שפה, תרבות. חשבתי על מה שסיפרו לי וברור לי שאני מסננת. יש לי אחריות על המילים שאני בוחרת לשתף, גם אם זה אומר שרק אחוז קטן מהסיפור יוצג.מייד שמתי לי בדים, וצבעים והתחלתי לתרגם את התחושות הטריות לצבע, אך גם כאן נאלצתי לעצור. הגיעה הודעה. מ' ו-ר'. הודיעו שהן לא יכולות להשתתף בפרויקט. אני מוסיפה אותן לנ'. שאמרה את אותו הדבר, חושבת על ו'. שלא שמעתי ממנה למרות כל הטלפונים ואני עוצרת. מה עושים עכשיו? אני מרגישה איך הכל תקוע. מתחילה לאבד בטחון שיצא מזה משהו.

טלפון בהול למיכל, השותפה שלי כאן. היא זו שהזמינה אותי לעשות את פרויקט בגסטהאוס ומכירה את הנשים היטב – "מה עושים?" מיכל אשת הבאלנס המושלמת, חושבת יחד איתי. היא מציעה שנפנה לנשים נוספות. אני מראיינת את וואחידה וחנאן.

וואחידה מגיעה ואחריה חנאן. הכל עובר חלק. בקלות. ראיונות. אחרי שבוע אני מקבלת מחנאן ריקמה. ואז וואחידה נעלמת.

לא עונה. 

לא עונה. לא עונה. 

הנה שוב התקיעות.

שוב ספקות – אולי הפרויקט הזה לא נכון? אולי לבוא עם המבט הזה מבחוץ, לראיין, להציג, אולי זה בכלל לא משרת אותן? אולי זה מאיים ומסכן אותן? אני מבינה למה הן לא עונות, נעלמות. החיים מורכבים פה כל כך. אני שוקלת לעצור.

עוד טלפון למיכל. "את מבינה, זה הפרויקט" היא מסבירה לי. "התהליך עצמו הוא הפרויקט". אנחנו מחליטות שזה מה שנציג. גם את זו שציירתי ואין לה פנים. גם את אלו שלא הביאו ריקמה.
——


Part 6 – Should we even continue?

After that Saturday at the village, I was feeling elevated; from the encounters, from the cross-language cross-cultural connection that was made. I thought about the things they told me, and it is clear to me that I will keep a lot of it to myself. I have a responsibility for the words I choose to share, even if it means that only a small segment of the story will be shown. I immediately put up some canvases and paints and began interpreting the fresh sensations into color, but I had to stop this too. I got a message. M. and R. say that they cannot take part in the project. I add them to N. who said the same, I think about W. who I had not heard a word from, despite the many time I called, and I stop. What do we do now? I feel how stagnation is taking hold. I start losing my confidence about how far this project might go.

I urgently call Michal, my partner in this. She is the one who invited me to do the project at the Guesthouse and knows the women quite well – "What do we do?" Michal, the perfect balance-woman, brainstorms with me. She suggests we turn to more women. I shall interview Wahida and Hannan.

Wahida arrives, and then Hannan. Everything goes smoothly. Interviews. A week later I get the embroidery from Hannan. And then, Wahida disappears.

No reply.

No reply. No reply.

Here comes the stagnation again.

Doubts return – maybe it is the wrong project to do? Maybe coming there with an outsider's look, interviewing, showing; maybe it does not serve them at all? Maybe it threatens and endangers them? I understand why they do not answer, disappear. Life is so complex here. I consider pulling out.

Another call to Michal. "You see, this is the project," she explains. "The process itself is the project." We decide that this would be what we show. Even the one I drew that ended up with no face. Even those who did not bring their embroidery.

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים