תפריט
כך נפגשנו: אני יושבת מול יעלה, בבית שלה, כשמאחוריה סיפריה. פתאום אני רואה ספר ישן של ‘אהל הדוד תם’. ונזכרת במדויק ברגע הזה שפגשתי את הספר הזה בחיי. כיתה ב’, בספריה ליד הבית, מדף תחתון, הספרנית מתכופפת ומביאה לי את הספר 'קחי, את תאהבי את זה’
כמובן שקראתי. הייתי בשוק מהספר. קטנה מידי להבין את כל העניין הזה של העבדים, אבל זוכרת עוצמה של תחושה, שמשהו לא בסדר, אולי ראשית צמיחתה של תודעת האחר. ליעלה העניין התחדד בגיל יותר מבוגר, במרחק גדול מפה.
1. באיזה שלב את נמצאת עכשיו?
עולה בתוכי השאלה באיזה אופן אירועים בחיים תומכים או שייכים להתפתחות שלי, זה חלק ממה שאני עושה בייעוץ הביוגרפי לאחרים, ועכשיו אני עושה את זה לעצמי.
אני בת 48, רגע לפני גיל 50, וזה שלב שאני כמו הופכת את התרמיל, מנערת אותו ומכניסה פנימה רק את מה שאני צריכה, מה שמשרת את ההמשך, ואת מה שלא, משאירה. שנת שחרור העבדים.. לא רק מה שטוב לי, אלא לכל המערכת המשפחתית.
2. מה למשל, איזה אירוע, או דבר משמעותי שקרה את בוחנת עכשיו מחדש?
אחד הדברים שעלה, זה מסע שעשינו לפני 10 שנים להודו. נסענו לשנה עם שני הילדים, הגדול היה בן 9 והבת בת 4. שם כל הזמן שאלו אותי – 'מה את לוקחת ילדים צעירים הם לא יזכרו כלום’, ועניתי שהם לא צריכים לזכור אלא להתעצב, והנה זה קורה.
3. באיזה אופן?
עכשיו יש בדיקה איתם, במה זה תרם לאישיות שלהם, איזה אכויות זה מביא. זה קורה אחרי שנים שהזזנו את החוויה הזאת, הנחנו לה. הגדול עכשיו בצבא ועולה בו משהו שאני קוראת לזה, הצד הבודהיסטי שלו התעורר, החמלה, הסקרנות כלפי האחר, הלא לפגוע באחר, כל אלו הם ערכים שהוטמעו בו, לא משהו שחינכו באופן דידקטי אליו.
וגם הבת שלי. היא התחילה את הטיול בזה “שאנשים חומים מציקים לה” וסיימה בזה שהיא מתייחסת באופן טבעי לאחרים. מבחינתה אין תחושה של שונות, מישהו שהוא ערבי או נורבגי, זה מאד טבעי אצלה.
זה גם משהו שקרה, לא יכולתי לשער אז, שזה מה שיקרה. להביא את כל זה לחיים כאן, זה לא פשוט, יש התנגשויות ועולות שאלות.
4. איך זה מתחבר אליך? מה זה השאיר אצלך?
חלק מהעבודה שלי זה להפריד בין הטיול להודו, לבין מה שחוויה הזו עיצבה בתוכי. שם התחברתי עוד יותר לערכים מסוימים, כמו קבלת האחר והגעתי לנקודת אל חזור.
הייתה חוויה מאד חזקה שהביאה לזה. היינו שם בתקופה שבארץ הייתה האינתיפאדה השנייה. אני שומעת כמה המצב בארץ חמור, ונמצאת בסביבה של מוסלמים. יותר מזה, כמה מוזיקאים הגיעו מהארץ לפגוש אותנו, שי בן צור, גיל רון וג'ורג’ סמעאן. הם ובן הזוג שלי, צילמו סרט על עלייה לרגל של סופים.
אני עומדת בתוך כל “העלייה לרגל” , שמה לב שכולם סביבי נעלמו, זאת רק אני, אישה אחת, יהודייה, בלב המסגד כשכולם כורעים שם שורות שורות ומתפללים לאלוהים שלהם, ואללה וואכבר.
היה לי הבזק, שנייה של פחד אלוהים, ופתאום הוא נעלם, ונשטפתי אהבה. כל מה שחונכתי מהבית, סיפורי מורשת והפחד מ'האללה וואכבר’ הזה, התפוגג ברגע. לראות אנשים שבאו מהרבה מאד מדינות, חלקם הלכו ברגל, וכל זה כדי להתפלל בדבקות לאלוהים שלהם.
זאת הייתה תחושה של אושר עילאי, כי יכולתי לראות את הגרעין של האדם, לחוות את אהבת הבריאה.
5. לא התגנבנו לך מחשבות על היחסים המורכבים שלנו עם האיסלם? הצלחת לחוש ממש אהבה נטו?
זה היה בלתי נשלט.. אלו היו ימים בין ראש השנה לכיפור. היה שם טקס שבו המוזיקאים שהיו איתנו שרו 'חטאנו לפניך’ לפני 500 סופים, ומה שלנו נראה 'וואו’, איזה אירוע, להם נראה טריוואלי, בסך הכל שרים שירי אהבה לאלוהים. זה היה להם טבעי לגמרי שאנחנו שרים את זה שם, נתנו לנו כבוד מלכים וכל הזמן לא הבינו מה אנחנו עושים עניין.
6. איך חזרת אחרי חווית התחושות האלו לארץ?
הגענו לארץ כמו טינאג'רס, כמו ילדים תמימים, רק רצינו לספר לכולם מה חווינו, להסביר שרק תראו מה ראינו והכל יהיה בסדר, לשכנע שזה אפשרי, שיש אסלם אחר. זאת הייתה תחושה של שליחות
7. ובארץ עדין אינתיפאדה?
הייתה פה תקופה לא קלה בכלל, היו פיגועים, גם ליד הבית. באנו ממקום של חאפלות ושמחה ופה כולם היו במחילות שלהם, סגורים.
8. איפה מגיעה ההתפכחות?
בשני מקרים. לפני שנסענו, הייתי תל אביבית, עם כל הסצנה של שנות ה -80 קולנוע, בארים, דוגמנית צילום, באתי מעולם מאד תל אביבי ועבדתי במשרדי פרסום. כשחזרנו, אמרתי יאללה, נחזור לבועה. רציתי לעבוד שוב באותם מקומות.
באתי למשרד פרסום גדול שהכרתי היטב את הבעלים. הגעתי דקה אחרי שחזרנו, לבושה בכל הצבעים והשעשוע של הבגדים, והמזכירה בבגדי עור ניצבה מולי ושאלה אם באתי למכור משהו.. במשרד השני זה היה די דומה כששאלו אותי אם באתי לקבוצת מיקוד.. דרך המקרים האלה קלטתי שאני בדיסוננס מוחלט עם הסביבה ואז הבנתי..
9. מה?
שאני כבר לא יכולה לחזור לעולם הזה של הפרסום ובכלל, כל הציניות והמוחצנות כבר לא מתאים. קלפתי קליפה, ועכשיו אני חשופה מידיי. גם היום אני עסוקה בסינטזות האלה, מסתכלת על עצמי, על האחר, מנסה להבין את המרכיבים הפנימיים, ולהוציא מזה את היהלום, את המהות של הדבר.
יעלה זלאיט.
