דף הבית » # 8 בועז ברקת | בן 45 גר בפרדס חנה, ישראל. נשוי ואב לארבעה.

# 8 בועז ברקת | בן 45 גר בפרדס חנה, ישראל. נשוי ואב לארבעה.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

צילמה: ליאור מן

  1. מה רצית להיות פעם?

רק בדיעבד אני יכול לחבר את כל התמונות ולראות, שכמעט מהרגע הראשון הדבר שהכי רציתי – זה להיות מוזיקאי. לא ידעתי לקרוא לזה בשם, אבל זיכרונות הילדות מכוונים בדיוק לשם:

תמונה #1 בגיל מאד צעיר, אני יושב על הספה בבית, צופה בטלוויזיה ומתרגש עד לדמעות, מילדים שהופיעו בפסטיבל. אמרתי לאמא שלי “אני גם רוצה לעשות את זה”. ה'את זה’ התייחס לכל הסיטואציה המוסיקאלית הזאת, מבלי להגדיר שירה או נגינה.

תמונה #2 אותה תחושה של ‘את זה’ חזרה שוב כשהייתי בכיתה ב’. למדתי חלילית וחודש לפני מסיבת הסיום, פרשתי. כשהילדים מהחוג הופיעו על הבמה וניגנו, שוב עלה הרצון העז להיות שם, לנגן שם.

תמונה #3 יש עוד אינסוף תמונות זיכרון, כמו למשל אותם ימים בכיתה ה’ שלמדתי לנגן על אקורדיון. היה לי אקורדיון ענק בבית, של אבא שלי, שאותו סחבתי לשעורים על עגלה של תינוקות, יותר מקילומטר בתוך המושב. סחבתי אותו בעליות ובכל מיני דרכים לא הגיוניות, (כי בדרך הרגילה היה כלב שפחדתי ממנו), והגעתי לשיעור מתנשף ומזיע. ככה במשך כמה שנים.

תמונה #4 באופן כללי אפשר לומר שכל מוסיקה שנכנסה לי לראש, נכנסה ולא יצאה – מוסיקה אמריקאית מהתקליטים של אמא שלי, מישהו מנגן בגיטרה ושורק מתקליט ששמעתי שוב ושוב, וגם מפגשים אקראיים, כמו אותה קבוצת ילדים שפגשתי בגיל 14 בכנרת. הם ישבו שם וניגנו בגיטרה, הצטרפתי אליהם, הם למדו אותי כמה אקורדים, ומשם חזרתי הביתה מלא תשוקה לכתוב בעצמי שירים, וגם למדתי בעצמי לנגן על גיטרה.

אגב הייתי בטוח שאלו השירים הכי יפים בעולם, מה שמאפיין אותי עד היום, כל דבר שאני כותב אני מתמוגג ממנו.

  1. מיותר לשאול מה אתה עושה היום?

אני עוסק פול-טיים במוסיקה בכל מיני כיוונים.

אני עוסק בהוראה, מחבר לילדים למוסיקה. לי לא היה עם מי לנגן כשהייתי צעיר. ישבתי שעות וניגנתי על הפסנתר של המושב במין בדידות כזאת, המוסיקה הייתה לוקחת אותי לטיול למקומות שהיה לי כיף בהם, אבל חרטתי על דגלי לאפשר לילדים לנגן אחד עם השני.

אני גם אני כותב מוסיקה לתיאטרון, מלחין להצגות, כותב מוסיקה לתוכנות ומשחקי מחשב.

ואני כותב שירים. זה משהו שפשוט יוצא ממני כמו נביעות כאלה. היום למשל עשיתי הליכה של שעה, וחזרתי עם 10 התחלות של שירים שונים.

  1. מה החלום הבא?

זה קשור לייעוד, רק בשלב מאוחר של הדרך שלי, התיידדתי עם הייעוד שלי וקבלתי אותו..

במשך השנים היה לי קשה להשלים עם זה שמוסיקה, זה מה שאני צריך לעשות בחיים. באתי אל עצמי בשאלות של “למה אני לא היי-טק, לא ככה ולא ככה”. רק בשנים האחרונות, לקראת גיל 45 האסימון נפל. הבנתי שמוסיקה מה שאני רוצה לעשות, וצריך לעשות, וכיף לי לעשות. זה ולא שום דבר אחר.

החלום הוא להמשיך להתעסק ביצירה השלמה של טקסט, הלחנה וביצוע של השירים שלי, ושהם יצאו לאור ולא יישארו רק בחזקתי. יש בהם את האמת שלי, אמת של חיים.

[ואני מוסיפה שיש גם קבלות לכשרון: בועז זכה בפרסים רבים על עבודתו, בהם על עבודתו בתאטרון 'נוצר’, פרס מוזיקאי השנה פרס הפרינג’ 2012]

# 8 Boaz Bareket | 45 years old, lives in Pardess Hannah, Israel. Married, father of four.

Photographer : Lior Mann

  1. What did you want to be?

Only in retrospect can I see the whole picture. From day one, what I wanted more than anything else was to be a musician. I wasn’t able to understand then but memories from my childhood show me that my direction was music and only music.

Picture # 1 From a very young age, I remember sitting on the couch at home, watching television, almost in tears, seeing children my age participating in the song festivals. I told my mother “I want to do that”. “That” was the whole musical happening, without defining singing or playing.

Picture # 2 The same urge to do “that” reoccurred in grade two. I began learning to play the recorder but a month before the year end I “retired”. When the other children appeared on stage, playing what they had learned, I again felt the desire to be among them, to play with them.

Picture # 3 I have more memories than I can recount. For example, those days in grade five when I learned to play the accordion. I dragged my father’s gigantic 120 bass instrument in a baby carriage to and from my lesson, more than a kilometer in the moshav, because I was afraid of a ferocious dog (so I thought) who was on the short path. I would get to the lesson puffing and panting. This went on several years.

Picture # 4 You could say that any and every musical piece I heard, I would remember and never forget, music from my mother’s American records, someone playing the guitar, whistling a song I heard again and again, a chance meeting with a group of kids at Lake Kineret. I saw them sitting there, playing guitars. They taught me a few chords and I joined them. I went home with a passion to write songs on my own. Guitar, I learned independently.

I was sure that the songs I wrote were the best ever. I am no different today. Whatever I write I adore.

  1. To ask what you do today is superfluous?

I am a fulltime musician, creating in many directions.

I teach music in a democratic school system. I bring music to children. When I was young I didn’t have anyone to play music with. I sat hours playing on the moshav’s piano, feeling alone. Music would take me to places where I felt good. Bringing children together to play music with one another is my way, my commitment.

I write music for theatre, for plays, for programs, for computer games and more.

I write songs. It just comes out of me like a flowing spring. Today when I came home from my daily walk, I had ten different song beginnings in my mind.

  1. What is your next dream?

This is connected to my aspiration, as, only of late, as my way develops, have I become a friend with my aspiration, have I accepted it.

Over the years, I found it difficult to accept that music is my way in life. I always asked myself, “why am I not in Hi Tech or something else”. Only during the past few years, as I approached 45, did the bell ring. I understood that music is what I want to do, what I must do, what I love doing. This and nothing else!

My dream is to continue doing the whole creation, the text, the writing, the execution of my songs, that they be performed and not just be mine. They are my truth, the truth of life.

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים