שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 186, אלית. הזכויות ששמורות

כך נפגשנו: לפני שנתיים מצאתי באינטרנט איור מקסים, של הרצל נשען על המרפסת ומחזיק בידו עיתון כלכלה. האיור התאים לי בול למצגת שהייתי צריכה להעביר בנושא חזון בעסקים. פניתי לאלית במייל ושאלתי אם אני יכולה לקחת את האיור שלה. ילדה טובה שכמותי. אלית הסכימה ושלחה את ברכת הדרך.

השבוע פתאום קיבלתי ממנה מייל שיווקי, שהכניס אותי מייד לאתר שלה. פניתי אליה שוב והצעתי לה להתראיין לפרויקט. בשיחה הופתעתי לגלות את הקשר לנסיבות המפגש המקרי הקודם שלנו.

1. מה מעסיק אותך כיום?

אני לוחמת לזכויות יוצרים. אנשים במודע ושלא במודע גונבים מכל הבא ליד. לי זה מאד חשוב שלא יגזלו אותם וממש התמחתי בנושא, הלכתי לסדנאות של עורכי דין והעמקתי את הידע שלי שאותו אני חולקת בבלוג שלי.

זה בעיקר פוגע במאיירים, או יותר נכון במאיירות, הן הרוב. רוב המאיירות הן נשים מבוגרות שיושבות בקיבוץ בגליל ומציירות בצבעי מים. הן לא עומדות על הזכויות שלהן. המאיירות הוותיקות כמו נורית יובל, אורה אייל שנפטרה לא מזמן, אלו שכל הספרים בגן עם איורים שלהן, לא רואות גרוש מהמהדורה החמישית של הספר שאיירו..הן לא מבינות מה זה בכלל.

אמנם קם דור חדש של מאיירים אבל כיוון שהם רוצים להתפרסם מהר, הם מוכנים לכל דבר.

2. זה מתחבר למקום של לדעת להגיד ‘מגיע לי’ שזה אישיו נשי גדול

אצלי זה באמת היה הדרגתי. כשהתחלתי לאייר, לא חתמתי את השם שלי, חתמתי PIL .

3. הרגשת צורך להסתתר?

זה היה מין משהו שהזדהיתי איתו. אני בעצמי גדולת מימדים, ומצאתי עוד תכונות בפיל שיכלתי להזדהות איתם, כמו למשל ידעת שאם פיל נופל לבור הוא לא מנסה לצאת ממנו?העדר בא ומנסה לעזור לו לצאת, אבל הוא לא יעשה שום מאמץ ויקבל בהכנעה את מותו.

גם אצלי בעבר הייתה תקופה שלא נלחמתי עם עצמי. או פיל זו חיה שלא יכולה לקפוץ, או לעמוד על קצות האצבעות, הוא לא יכול להתבלט, מה שמאד אפיין את ההתנהגות שלי בעבר.

4. איך בכל זאת הרשת לעצמך לפרוץ החוצה?

הגיע הזמן שהייתי צריכה לספר לעולם שאני מאיירת ושיש לי אתר, ומאד התביישתי. בהתחלה עשיתי גלויות לשנה טובה. ציירתי דבורה עם דבש ושלחתי למשרדי פרסום, אח"כ העזתי כבר לחתום את שמי, וכך עד שהתקדמתי וכתבתי 'אלית מאיירת’.

5. מה הבנת תוך כדי?

שמגיע לי. ככל שהבנתי שמגיע לי, ככה גם הלקוחות הבינו את זה. וזה לא היה באוויר, עבדתי עבור זה. ישבתי 7 שנים בבית, לקחתי פאוזה מחיי חברה, ורק עבדתי באיור. התמקצעתי. אחר כך כבר אף מוציא לאור לא יכול היה לספר לי לא לבקש יותר על האיורים שלי. ידעתי מה אני שווה.

זה בדיוק מה שאני מנסה להעביר בפוסט שלי על זכויות יוצרים – אל תפחדו שלא תקבלו את העבודה, תנו כבוד לעבודה, לשם שלכם. תגידו להם שייקחו אתכם כמו שאתם כי השם שלכם, זה מה שימכור. בקטע הזה יש לנשים יותר בעיה.

זו הבנה שמגיעה. אני הגעתי לזה אחרי 15 שנה, לקח לי המון זמן.

6. מה נתן לך בטחון להגיד שאת טובה?

עבדתי באותה תקופה עם ילדים, לימדתי אותם לצייר קומיקס. אף פעם לא ראיתי את עצמי כטיפוס שאוהב ילדים במיוחד, זו הייתה עבודה לכל דבר.דברתי איתם מקצועית לגמרי. יצא שהילדים נתנו לי הרבה בטחון. הם מסתכלים עליך כמו על אלוהים, ואת מרגישה כמו אלוהים. ככל שאני נתתי להם בטחון, הם נתנו לי. הם נתנו לי כיוון ואני הרגשתי בטחון שאני יכולה לצייר כל דבר. כי לפני זה פחדתי לצייר דברים מסוימים.

7. כי מה? ממה פחדת?

מהקולות שבפנים. כשאני עובדת על מחשב, אני מורידה סדרות וסרטים שרצים אצלי תוך כדי ברקע. יש תמיד מין רעש כזה שמטרטר, ואני עובדת. זה מוחק את הקולות הפנימיים שיש אצלי בפנים, אני צריכה את ההסחה הזאת.

8. ומה יקרה אם תכבי את הרעש הזה?

אם אני עובדת בשקט, אני מתחילה עם מחשבות לאן הקו הבא ילך, אני שואלת את עצמי אם אני ציירתי את זה..נראה לי שאז יגלו, יגלו שאולי אני לא טובה מספיק, ועד עכשיו עשיתי טריקים להסתיר את זה.

אני מאד מחמירה עם עצמי, זה עניין של איך שגדלת. אני גדלתי עם אמא שחשבה שהיא ציירת ולא אהבה תחרות. זה לא היה לגדול בסביבה תומכת. היום לבת שלי שהיא בת שנתיים, אני מאפשרת לה לצייר על הקירות, בעלי פחות נלהב מזה, אז הוא מגביל אותה לקירות האמבטיה..

אני רואה את החופש הזה שלה, לצייר עם שתי ידיים, בלי לפחד, בלי לצאת מהקווים, זה נהדר.

9. איזה חופש את היית רוצה להכניס לתוך היצירה שלך?

הייתי רוצה לחזור לעבוד בחומרים. כל פעם שאני נכנסת ל'ארטא’ אני חייבת לקנות חומרי יצירה, אבל הכל נשאר אצלי בארון. המחשבה שלי יותר התקבעה ואני צמודה למחשב. בטח אפרוץ אותה כשאתחיל לעבוד עם הבת שלי בחומרים.. אני רואה את זה בדברים אחרים שהגיעו דרכה.

10. כמו הורוד ששוטף את האתר שלך?

כן, זה משהו שקרה. בעבר, בנעוריי, הסתובבתי עם חבר'ה בשחור והוטל עליי איסור, מטעם הילדים הקולים, להסתובב עם צבעי גלידה. מאז שהבת שלי שנולדה, ואולי קודם אפילו, מאז שאני עם בעלי, הכנסתי את הורוד חזק, את המתיקות.

הרחקתי את העכבות והציניות ממני. היום אני זו אני.

בעבר היו לי כל מיני סגנונות, עד שהייתי בהרצאה של 'שאג’, מאייר ידוע, והוא הראה תמונות ילדות שלו מהוואי, דרכם ממש היה אפשר לזהות את המקור לעבודות שלו. אז הבנתי שאותו אי אפשר לחקות. יש לו קו כי הוא מאייר את מה שהוא, את סיפור חייו.

זה גרם לי להתחיל לצייר נשים יותר שמנמנות יותר ולפתח את האמירה שהיא שלי. חלק מהעיתונים הסכימו. חלק עדין ניסו לבקש ממני לצייר קישקה, אבל אין. אם אתה רוצה קישקה, תפנה אליו. אצלי תקבל רק את אלית. אני כבר לא מחקה מאיירים אחרים. זו הסיבה שהתחלתי עם הזכויות יוצרים בעצם.

אלית אבני-שרון >

להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל ספטמבר |דף הבית

Email Marketing Powered by MailChimp| יוני נשים 365

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים