תפריט
כך נפגשנו: אני צועדת על הדשא של הקיבוץ, מתקרבת לאולם, הולכת בעקבות צלילי הטאק-טאק, טאק-טאק, הנה קצב העקבים, הנה מחיאות הכפיים. בראש כבר עולה לי תמונה באדום שחור של חצאיות מתנופפות, פרחים גדולים בשיער ואולי אפילו איזה נגן גיטרה מלודי, ישוב על כיסא ומנגן. פלמנקו.
פתחתי את הדלת ו..נו, טוב, זה לא היה בדיוק ככה.. בכל זאת אולם מחול בקיבוץ, צבעים כהים, מעט קרני שמש אבל זה לא שינה כלום מהעוצמה שהציפה את המקום. רחל רקדה שם עם תלמידותיה, בתנועות חדות לרגע כמו לוחמת, ולרגע שקט ותנועות רכות כמו אישה נאהבת, היה מהפנט.
ראיתי אותך רוקדת, ותהיתי אם לא היית רקדנית ספרדייה בגלגול הקודם
זה נכון, פה בארץ אני מרגישה אורחת, כשאני בספרד אני מרגישה שהגעתי הביתה. את אומרת את ‘גלגול קודם’ חצי בצחוק ואני לא יודעת כמה אני מאמינה בזה, אבל בספרד תחושת השייכות מאד חזקה, בעיקר לסביליה.
בסביליה זה מקום שבו הפלמנקו עדין חי מהמקום האמיתי, לא התיירותי. יש שם המון מורים, בתי ספר, פסטיבל גדול.. שם הפלמנקו קרה קורה ויקרה.
איך בכלל גילית את הפלמנקו?
גיליתי את זה כמו הבנות שבאות אליי היום לחוגים, במקרה. הייתי אז בת 33 בתקופה שאמרתי לעצמי שאני צריכה משהו שינקה לי את הראש, אולי איזה חוג, והלכתי לפלמנקו. עד אז לא רקדתי מעולם, כלום, בטח לא פלמנקו. את החיים שלי מילאה עד אז אומנות בתחום המוסיקה. אני בוגרת רימון, ניגנתי ושרתי בכל מיני בארים בתל אביב, הרבה רוקנרול, ג'וני מיטשל וכו’, זה היה העולם שלי.
וזאת הייתה אהבה ממבט ראשון?
ממש.. הרגשתי שאני פותחת דלת כבדה וחורקת ונשאבת פנימה.. המוסיקה מייד שאבה אותי, אמרתי לעצמי 'מה זה הדבר הזה’.. הגעתי לעולם חדש, החצאית, הנעליים, פתאום הרגשתי נשית עם כל הדברים האלה שכל כך שונים מהוויה הישראלית, ובכלל שונים מההוויה המודרנית. איפה תראי מישהי שתלבש חצאית ארוכה? ישר יגידו שהיא דוסית, אבל אני, ברגע שלבשתי את החצאית, הרגשתי שחזרתי הביתה.. אני לא יודעת איך להסביר את זה
להתחיל לרקוד בגיל 33 ולקחת את זה כל כך ברצינות, מצריך הקשבה אמיתית פנימה
זו בהחלט קריאה פנימית – ללכת נגד כל המוסכמות, אני הייתי רווקה באותה תקופה, גרתי בת"א והשקעתי את כולי במוסיקה, במקביל לעבודה בחברת היי-טק. היו לי חיים שהיו יכולים לספק..
נסעתי לסביליה רק להתנסות, לא חשבתי שאגור שם שנתיים.. אבל מייד אחרי השיעור הראשון אמרתי לעצמי – “יש פה משהו שאני צריכה להישאר עד שאלמד כל מה שאני צריכה לגבי הפלמנקו!” וזה מה שעשיתי. התחלתי תהליך חדש באמצע החיים והיה לי את האומץ להגיד “כן” לתהליך. זה היה קשה, לבד בארץ זרה ללא שפה ובגיל שהוא כבר לא “טראק בהודו”. זה היה החיים האמיתיים. למדתי אצל טובי המורים בהם המאסטרה אליסיה מרקס והשקעתי כל מה שיש לי פיסית ונפשית כדי להשאר ולהבין וללמוד את זה עד תום. עד שאוכל להגיד “אני רקדנית פלמנקו!”
אם זה היה המקום שלך, למה חזרת?
רגשתי שאני מוכנה לזוגיות והרגשתי שאני רוצה אותה בארץ ולא שם. מעבר לזה בספרד כרקדנית פלמנקו זה למכור קרח לאסקימוסים – יש שם שפע של רקדניות מדהימות שרוקדות מגיל 4 ונולדו לתוך משפחות פלמנקו. הסיפור שלי אחר וידעתי שיש לי שליחות בעניין הזה בארץ – לתת לנשים אחרות להתחבר לנשיות שלהן כמו שאני מצאתי את הנשיות שלי. בריקוד ובעוצמות של הפלמנקו בשילוב עם חיים האמיתיים, גידול ילדים, קריירה, כביסות..
ההבעות שלך היו כל כך חזקות בזמן שרקדת, שהיה נראה שאת מבינה את זה מנשמה שלך
השקעתי המון בלימודים. זה היה ממש קשה מבחינת ההבנה של הפלמנקו, כמו לחצוב בסלע. למדתי במקביל גם את השפה וגם את המהות. פלמנקו זה עולם שלם. לא סתם אומרים שאפשר להיכנס אבל אין דלת יציאה..
מה את רוצה להעביר לתלמידות שלך?
שאף פעם לא מאוחר מדי בשביל שום דבר. אלוהים שולח לנו סימנים ואנו צריכות להקשיב להם ולהאמין שאם זה הגיע עכשיו אז כנראה זה מה שנכון לנו ולא קשור לגיל או סטאטוס או “אמור להיות” או “צריך…או הצריך הזה…”…אין ספר חוקים לחיים וכל אחת היא מיוחדת בפני עצמה.
אני מצאתי איזון לחיים שלי ע"י ריקוד הפלמנקו, מצאתי יצירה וגבולות נכונים לגוף, לנפש, לחיים שלי וזה מה שבאתי לתת לתלמידות שלי בחיים שלהן. בפלמנקו מצאתי את האיזון בין הנשיות והכח. מצאתי שאפשר להיות עם הרבה עוצמה ועדין להישאר נשית והפלמנקו שם מאד מדייק אותי.
—————-
רחל קראוס גולדנשטיין.
