תפריט
כך נפגשנו: הראיון עם סיגל עשה לי פלאשבאק לתמונה מאד אהובה בזכרוני. כמה שנים אחורה, חורף, מרכז הכרמל בחיפה. במקום שכבר נסגר, ישבו יחד איתי בצפיפות כ – 30 אנשים, וכולם באו לשמוע שירה. בניהם היה אחד, ג'ינג'י, שקט, שישב לידי. ביקש לקרוא משהו שכתב. למרות הזמן שעבר, אני עדין זוכרת את הנוף שתיאר, חרוט לי בראש כמו תמונה. זה הכח של מילים שנוגעות. שמעון אדף שמו, מאז עשה דרך המילים, דרך ארוכה.
סיגל מספרת לי שערבי השירה האלו עדין ממשיכים, כמעט באותו מקום, ושרק יום קודם השתתפה באחד כזה. אני מאד אוהבת שירה, פחות פוגשת אותה היום, כך שהמפגש עם השירים הנפלאים של סיגל והראיון, היו סוג של תענוג עבורי.
1. מתי התחלת לכתוב?
מאוחר יחסית, בגיל 24. הייתי סטודנטית לאומנות ומאד סבלתי שם, בעיקר משיעורי ההוראה, כיוון שלא באמת רציתי להיות מורה לאומנות, אלא ללמוד אמנות.
באיזשהו שלב הייתי צריכה לקחת קורס בחירה ולא ידעתי מה לבחור. היה קורס ‘שירה’ ואמרתי לעצמי שנראה נחמד ואקח את זה. למדתי קצת שירה בתיכון, אבל לא התעסקתי בזה יותר מידי.
אני זוכרת שבשיעור הראשון זה היה שיעור על המשורר 'חזי לסקלי’ ומאד קשה להסביר את ההרגשה שהייתה שם בכיתה. זאת הייתה התרגשות גדולה עבורי, כמו לקבל אגרוף בבטן, טלטלה גדולה. מהרגעים המכוננים שמעצבים את עולמך.
בתקופה הזו התחלתי לכתוב.
הייתה לי מחברת רגילה, כתבתי ושמתי במגירה. הייתי אז נשואה ולא רציתי שבעלי יראה את זה. בכלל לא ידעתי אם זה טוב או לא, פשוט כתבתי.
2. מה הכתיבה נתנה לך אז?
הייתי כמו אדם סמוי עד שהתחלתי לכתוב. בחיים אתה מחפש משהו שדרכו תתבטא, ואתה לא מוצא מה זה ומזייף. אני חיפשתי כל הזמן. הרגשתי שאני מזייפת בחצי טון.
עברתי כמה סוגי אומנויות כדי להגיע לכתיבה, ניגנתי, ציירתי, פיסלתי, אבל אלו לא היו המקומות שהרגשתי ש'זה זה’.
כשהתחלתי לכתוב אמרתי 'יש ! פגעתי!’
3. על מה כתבת?
זה היה קצת לפני הגירושין, כתבתי רק שירי כמיהה נוגים, להשתחרר מכבלים של הנישואים שלא הצליחו. הייתה כמיהה לשחרור, לאהוב עוד פעם, להרגיש עוד פעם.
4. עצבות זה חומר גלם נפלא להתחיל לכתוב איתו
אלו היו ניסיונות. אם אסתכל על מה שכתבתי אז, בטח אזדעזע… היום אני לא כותבת ככה. זה היה כמו אפרוח שרוצה לצאת מהביצה שלו ומקיש עם המקור בקליפה. אלו היו הנקישות שלי.
5. איפה הגיעה נקודת המפנה?
אחרי זמן מסוים התקבלתי לסדנת כתיבה עם מאיר ויזלטיר בירושלים, ניסיתי ללכת איזה פעמיים, שזה היה לנסוע לירושלים ליום שלם ולהשאיר 2 בנות קטנות בבית, וזה לא הלך. אחר כך המשכתי אחרת בכיתת השירה של הליקון ובהמשך כתבתי באתר 'במה חדשה’. כתבתי לאינטרנט, בעיקר שירי אהבה.
אז היה לי חבר שניהלנו את הריבים והאהבה שלנו דרך השירים. אם היינו רבים, מישהו היה מעלה שיר ב'במה חדשה’ והשני היה עונה לו בשיר. היה בזה משהו מאד פומבי, כי זו הייתה קבוצה שכבר הכירה אחד את השני, מין קהילה כזו.
אבל אחרי זמן מסוים מאסתי בזה. השינוי האמיתי הגיע לפני 4 שנים בערך.
6. מה קרה שם?
עבדתי תקופה קצרה במשרד פרסום תחת דיכוי מטורף. ממש סבלתי שם מהתייחסות נוראית לאנשים. התחלתי לכתוב כל מיני שירים חברתיים ובשלב מסוים שלחתי אותם ל'מטעם’ (כתב עת בעריכת המשורר יצחק לאור) הודיעו לי שזה עומד להתפרסם.
7. אני שומעת שזה רגע מרגש עבורך, מה זה עשה לך?
מה זאת אומרת מה זה עשה לי? נו את יודעת, הכי שמחתי! אני זוכרת שהייתי באוניברסיטה, צילמתי איזה טקס, ויצחק לאור סימס לי שהחוברת יצאה והשירים התפרסמו..יצאתי עם מצלמה עליי מתוך הטקס, והסתובבתי שם בתחושת אושר מטורף! מאד התרגשתי.
8. תחדדי עוד קצת, למה יש כזאת התרגשות גדולה מהפרסום?
פעם שמעתי הרצאה עם יאיר גרבוז שסיפר שכשהוא מצייר משהו והוא מבסוט ממנו, הוא חייב שעוד מישהו ישטוף את העיניים בזה. אם אין לידו מישהו, הוא אפילו רץ לרחוב ושולף בן אדם ומביא אותו לסטודיו, שיראה את העבודה.
הפרסום הזה – דרכו פתאום הבנתי את המהות של מה שתמיד הרגשתי. -. אף פעם לא הבנתי שאנשים אומרים שהם כותבים למגירה.. אם אתה חושב שזה שווה, תן גם לאנשים אחרים ליהנות מזה.
9. ולמה את מצפה מהחשיפה?
אני מצפה שמי שזה מגיע אליו תהיה לו חוויה אסתטית. חוויה פנימית שאתה חווה, מתוך מגע עם יצירה.
יש לי הרבה סיבות שאני כותבת בגללן. אתמול הייתי במפגש בחיפה של כל מיני כותבים חיפאים, ועשו שסבב שכל אחד סיפר למה הוא כותב. אני הייתי בין האחרונים וכשהגיעו אליי עניתי שאני מרגישה כאילו לבשתי את כולם, את כל הסיפורים של מי שהיו לפניי, זאת הייתה כזו הרגשה.
שם הספר האחרון: 'לא מעודן’.
(תוכנית 17)
