תפריט
ישבנו שם שלשתנו, מסתכלות עליך בתוך כל העשן והאורות, עוקבות אחר כל תזוזה שלך. ממילא לא יכולנו לדבר יותר מידי, הבלוז שהלהקה ניגנה מולנו היה כל כך רועש, כל הגיטרות והמפוחיות והתופים, כך שנשאר לנו רק לבחון אותך היטב.
רק שניכם הייתם על הרחבה המאולתרת, באמצע רחוב שנסגר. הפאב הסמוך, מוסד מקומי ותיק בעיר, עם אוכל יהודי טוב ובירה משובחת, הוציא לכביש שולחנות. הרשה לעצמו לייצר מוסיקה משלו ברחוב, שיודע בקרים סואנים, פקוקים מצפירות ומפיח.
הוא בהחלט מבוגר, למרות הכובע הקובני, למרות המשקפיים הג'ון לנוניות, למרות חולצת ההוואי, אבל איך שהוא רוקד, איך שהוא רוקד.. מזיז את הרגלים במיומנות מרשימה, כאילו הוא מחליק על שלג, כמו שאנחנו שבחצי ובשליש מהגיל שלו, כבר שכחנו איך רוקדים ככה, או שבעצם לא ידענו אף פעם. הוא מהפנט.
ואת לצידו. רוקדת כמו לא אכפת לך מכלום, “היא לא שמה על אף אחד”, אני קוראת את השפתיים שלך ליידי. “רואים עליה שהיא לא חיה ממקום טבעי”. נראה שאת לא מרשה לעצמך להתפרק. הכל שמור בתוך הבעת פניך בעלי תווים גסים, מחוספסים, גבריים, ממסוגרות ברעמת שערך השחור שעוטף עד אחרי הכתפיים. רואים שיש בפניך שריטות ושיקום, שריטות ושיקום.
ומה יש בניכם? אנחנו מחפשות הסבר לחיבור של הזוג המוזר. את נראית בגיל של הבת שלו, אבל ברור שאת לא בתו. שוב ליידי עולה הפרשנות בחצי חיוך, ועכשיו את אומרת שאולי הם יחד בגלל הכסף, אבל מה אנחנו באמת יודעות?
אנחנו ניזונות רק ממה שאת חושפת. מהשמלה הצמודה שהולמת את גוף השמור שלך, ומהנעליים, לא אופנתיות במיוחד, וגדולות עליך לפחות בשתי מידות.
ויש את שניכם יחד, רוקדים אחד ליד השני ולא מחליפי מבט. סגורים כל אחד בתוך עצמו, נראים כמו אורחים מאיזה סרט ישן, סצינה גנוזה. מין אסקימו לימון כזה. לא שייכים לזמן, כן שייכים למקום.
אתם מנצלים הפוגה קצרה של הלהקה והוא מלווה אותך למקומך. בדרך אתם חולפים על פנינו ואני רואה אותך מקרוב. מזהה בברור השתוקקות ועצב. יש בחדות הזאת משהו שמפחיד אותי.
אתם יושבים ואנשים אחרים קמים ורוקדים ג'ו קוקר ‘מאסטנג סאלי’. בקושי התיישבת ושוב את חוזרת. הרחבה מתמלאת. מולי כבר יש הרבה אנשים, אבל המבט שלי לא זז ממך.
