שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 195, דלית. משחק החיים

כך נפגשנו: גם דלית לא שאלה איך הגעתי אליה, אז זו באמת הזדמנות טובה לספר. אחר-צהריים רגיל באתי לאסוף את הבן שלי מחבר. רגע לפני שנכנסתי לבית, פגשתי את אמא שלו, חברה שלי בחצר. ישבנו לדבר, לשתות, עוד לדבר ופתאום קפץ השם דלית לשיחה. מרגע זה, השיחה הפכה למונולוג נרגש מצידה, על כמה שהאישה הזאת ‘מדהימה’ 'מוערצת’ 'מוערכת’ 'נדירה’ ובאותה נשימה 'לא תמיד מובנת’ 'טוטאלית’, כשהיא סיימה ביקשתי את הטלפון.

1. את מגדירה את העיסוק שלך בתיאטרון כמקצוע?

תיאטרון זה אורח חיים, לא מקום עבודה. תיאטרון זה מקצוע, שליחות, ייעוד, בעיקר ככלי לממש את החזון שלי. רוב שעות היום שלי מוקדשות לתיאטרון, כבר כ- 20 שנה.

אני בין המייסדים של תיאטרון 'נוצר’ בבת ים. מאמצע שנות ה – 2000 אני המנהלת האומנותית שלו והבמאית. מלפני שנה זה כבר לא רק להקה, אלא חלק ממשהו יותר רחב היקף, מיזם תרבות שאנחנו עושים בבת ים שיש לו גם יומרה.

2. איזה חזון את רואה מול עינייך?

אני שואפת שאוכל לעשות תיאטרון, כזה שיחזיר את התיאטרון חזרה לשיח הערכי. להוציא את התיאטרון מהנישה של 'פנאי’ ולהחזיר אותו לנישה החשובה של זהות, זהות לאומית אישית של ישראל.

לאמנות בכלל, ותיאטרון בפרט, יש תפקיד בעיצוב של הנרטיב הלאומי, חלק באתוסים והמרכיבים הבסיסים שהופכים אותנו למה שאנחנו כקבוצה וכפרטים. לאמנות יש תפקיד עצום ביכולות שלנו להכיל, לשנות, להתמודד.

אם תסתכלי אחורה על ההיסטוריה הקצרה שלנו של 100 שנה, מה הכי השפיע טרומפלדור או ביאליק? אלתרמן או ברל כצנלסון?

זה כמעט מובן מאליו שלאלתרמן ולביאליק, מעבר לאיכות שלהם כיוצרים, יש להם תפקיד.  את לא יכולה לדמיין את הישראליות שלך בלעדיהם.

3. כן ובכל זאת, תאטרון היום דומה במובן מסוים לתוכנית טלוויזיה שמוצגת על במה

נכון וזו טרגדיה. מה שקרה לתיאטרון, זה שהוא הפך לבלתי חשוב, הוא הערת אגב. משהו בינך לתיאטרון השתנה, זה אסון גם אישי, אבל גם לאומי, כי זה פוגע הזהות שלך.

4. איפה את רואה את החיבור העמוק בין התיאטרון, לחיבור שלי לזהות?

לתאטרון יש תפקיד שאין לשום מדיום אחר. תבדקי מה יוצר חיבור בין אדם למקום שהוא חי, למולדת, לשפה העברית? למה אנשים נשארים במקום בהם נולדים? יש מקומות יותר יפים, או עם יותר בטחון אישי וכלכלי, בטוח שייותר נחמד לגור באיזו עיר נחמדה בניו זילנד, ובכל זאת אנשים בוחרים להישאר פה.

מה שמצדיק את ה'בונדינג’ (=חיבור) למקום הזה, היא תרבות. הזהות התרבותית, דרכה אנחנו מגדירים את עצמנו כישראלים. היא הדבק, אבל לדבק הזה, יש נטייה להתפורר.כרגע הדבק במצב קיומי מאד עגום.

5. תחברי את זה באופן ספציפי לתיאטרון

תיאטרון זו האומנות היחידה, שחומר הגלם היסודי שממנה היא נוצרת, הוא הקונפליקטים האנושים. גם האופן בו חווים תיאטרון, היא שונה מכל חוויה אחרת של קולנוע או ספר.  אי אפשר לראות לבד.

זו אמנות שהומצאה כדי לפתוח יד לתהום החברה ולהעלות קונפליקטים נחבאים, כדי שנוכל להתבונן בהם, ולסייע לפרט לארגן את הסדר הפנימי שלו, את ערכי היסוד. התיאטרון המציאו לפני 3000 או 4000 שנה, זה כלי רב עוצמה, לא כל ההמצאות טובות הן רק פייסבוק וגוגל.

6. מה באופן אישי ייצר אצלך את החיבור לתאטרון?

אמא שלי שחקנית, שפרה מילשטיין (שזכתה השנה בפרס על מפעל חיים), אמא של אבא שלי הייתה רקדנית ושחקנית, אני בעצמי גדלתי בתיאטרון, כך שזו נקודת הפתיחה שנתנה חיבור ראשוני. כשאתה גדל בסין, אתה מדבר סינית, כשאתה גדלה בתיאטרון, את מדברת תאטרונית.

שפר מזלי שאמא שלי הייתה בצמתים של תיאטרון משובח, כמו תאטרון החאן הירושלמי,  לא דפקה כרטיס בתאטרון הרפרטוארי. מהבחינה הזאת יש חיבור, אבל לא רק משם, יש גם את אבא שלי.

אני מרגישה כמו שליחת ציבור בעשייה שלי, ואני חושבת שהחיבור שלי לתחושה הזאת, הגיע גם כהכשרה, סוציאליזאציה, מצד אבא שלי, אורי מילשטיין, היסטוריון צבאי, עיתונאי, איש שמקדיש את חייו למה שהוא חושב. איש מאד שנוי במחלוקת, יש הסוברים שהיא ההיסטוריון הכי גדול ויש שחושבים שהוא השרלטן הכי צבעוני שצמח כאן.

7. באמת אפשר להרגיש כבר בשיחה הקצרה שלנו, את השיקוף והמיזוג של שניהם בתוכך

שניהם אנשים מאד משמעותיים בחיים שלי. החלק שלהם במי שאני, הוא עצום. בניגוד לראייה שיש לנו כחברה מודרנית שמקדשת את הצעירות, את השוני בין הדורות, אצלי באופן פרטי החוויה שונה באופן מוחלט. אני מרגישה חלק משושלת, נצר ל.. ומרגישה ככה באופן מלא ומאד שלם. זה לא משהו שנכפה עליי.

8. במה עוסקת ההצגה שאת מעלה עכשיו?

בילידות, בשורשיות.. זה דבר שמעסיק אותי. להצגה שאני עשה עכשיו קוראים 'ערבה’, והיא מתבססת על מה שכתב בשנת 1951 אהרון מגד. 5 גברים 2 נשים, נמצאים 24 שעות בערבה ומנסים למצוא מים. תחת הידיים שלי, זה הפך למקום לחקר שאלות משמעותיות של החיבור בין אדם למקום .

זה נושא שהטריד אותי. אני מהדהדת את הסביבה שלי, דרך התיאטרון, מאפשרת לדברים לצאת ולהתדיין, לא מהשיח הרגיל, אלא ממקום יותר רגשי.

פתאום עכשיו אני חושבת על זה שלפני 10 ימים חזרתי מטיול שורשים עם הוריי וביתי בפולין, הייתה חוויה אינטנסיבית וצפופה, חוויה לא נורמאלית.

דלית מילשטיין.

תאטרון נוצר > 

תיאטרון נוצר בפייסבוק > 

להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל ספטמבר|דף הבית

  

  Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים