תפריט
כך נפגשנו: יש אנשים שלא צריכיםלנסוע רחוק כדי להיות בטיול, לחוות חוויות וריגושים, מספיק להיכנס לטיול בנפש שלהם, במחשבות, וזה לוקח רחוק. ככה זה עם רוקסן.
אישה נעימה, אין סופית, כל פעם שנדמה שהבנתי משהו בסיפור, גיליתי עליה עוד. (בדיוק כמו שהרגשתי בברצלונה, כל פעם שהיה נדמה לי שהנה הבנתי איך העיר הזאת נראית, נחשף בפניי רחוב חדש, בניין, תופעה, משהו שלא היה שם קודם.. ) על החיים של רוקסן אפשר לכתוב כמה ספרים, כולם תחת הכותרת ‘בזמן שחיפשתי’. אז הנה לכם האקספוזיציה:
1. איזו מילה מגדירה אותך?
חיפוש. אני מין כריסטופר קולומבוס של הנפש. מאז שאני קטנה, אני מחפשת פנימה כל הזמן את המשמעות.
2. תארי איך החיפוש נראה שהיית קטנה יותר?
נולדתי ככה, זה הקארמה שלי. גדלתי בקנדה, בחווה בכפר. הייתי ילדת טבע, כל הזמן בחוץ, גלגלונים, המון חיות, וקראתי המון. כל הזמן הייתי עם ספר, קוראת וגם כותבת. היה לי מחנה בארון בגדים, הבאתי לשם מנורה ותמיד ישבתי בפנים עם ספרים.
הייתי צמודה בעיקר לתנ"ך, כל הזמן ביקשתי מאמא שלי שתקריא לי עוד הפעם על אדם וחוה, משה בתיבה, כל הסיפורים האלה. עד היום אני כזאת, עדין בטבע עם הגלגלונים, ועדין כותבת וקוראת, ותוך כדי זה מחפשת משמעות.
3. יש הרבה אנשים שלא מחפשים משמעות, פשוט חיים
אני חושבת שרוב האנשים חיים את החיים. רוצים 2 מכוניות בחצר, טלוויזיה, ופעם בשנה טיול לאירופה
4. איזה מין יחסים נוצרים, כשאת בחיפוש, מול רוב האנשים?
אני מורה. מגיל צעיר אני מורה. תמיד חשבתי שאני צריכה להיות מאחורי הקלעים, אבל זה לא קורה. אני תמיד מקדימה, מקשיבים לי. הייתי מורה לחתירה לילדים, הייתי מורה לתנ"ך בכנסיה, בבית ספר של יום ראשון, הייתי מורה לקולנוע באוניברסיטה. זה משהו שלא רציתי כשהיית קטנה, לא נראה לי אטרקטיבי, אבל אין לי ברירה, זה קורה, ועובדה שאין לי חיים נורמאליים..
5. באיזה מובן?
אין לי 5 דקות בחיים, מאיך שנניח אחותי חיה, או מאיך שההורים שלי גידלו אותנו.. מגיל 18 יצאתי לעולם, אני חיה מחוץ לקנדה כבר יותר ממה שחייתי שם. בחרתי לטייל לפני 20 שנה, הכרתי בדרך בחור ישראלי שהבאנו יחד ילד. כבר בהתחלה נדדנו יחד איתו ממקום למקום וככה חיינו, היינו ביפן, תאילנד, יוון, הודו.. גם אחרי שנפרדתי מהבחור, היינו נפגשים בין מדינות, ומחליפים, כל פעם מישהו אחר היה עם הילד, עד שהספיק לנו.
אבל גם הלאה לא המשכתי את החיים בצורה מסודרת, היו לי כל מיני התמודדויות קשות ומאבק על הילד, שאילצו אותי להמשיך לבחון דברים, את המשמעות שלהם, להבין את המצב שנקלעתי אליו פעם אחרי פעם.
זה עניין של קארמה. אני בחרתי לטייל ברוח ובפיזיות. זה בדם. את החוויה של 'להיות’ פה בחיים האלה, אני מתרגמת לשיעורים קודם לעצמי ואז לאחרים, אני מעבירה את השיעורים האלה הלאה, כמורה, כמורה ליוגה. אני מאמינה ש- You teach best what most need to learn
אני מלמדת את הדרך לשלווה, כי זה מה שאני צריכה. זה השיעור שלי בחיים למצוא את הדרך, לכן אני מורה ליוגה. זה מכריח אותי כל יום מחדש להיכנס למקום הזה של השלווה.
6. מה הדבר שהכי למדת עד עכשיו ומה הדבר שאת יודעת שאת רוצה עוד ללמוד?
למדתי הכי הרבה מהדרך זה – חמלה ולסלוח. לא להסתכל על אף אחד ולשפוט. גם בגלל מה שקרה לי בבית משפט במאבק על הילד, למדתי מזה שאדם צריך לזכור שהוא לא מכיר את כל הסיפור, לא יודע מה קורה מאחורי הדלת הסגורה.
ומה שאני צריכה עוד ללמוד זה אותו דבר – חמלה. כל הזמן לנסות לשים את עצמי בנעלים של מישהו אחר. מאד קשה לעשות את זה, כי תמיד באנג'דה שלנו יש את האגו שלנו, המחשבה על מה אנחנו רוצים לקבל. הנטייה שלי גם כמורה, גם כעורכת סרטים, זה לעבוד עם ההיגיון, הצד האנליטי, לחתוך, לפרק ולהרכיב מחדש. זה קל מאד להיכנס למקומות שאת חותכת אדם.
אני מנסה להבין הפוך, מה אני יכולה לתת, איך אני יכולה לשרת את האדם או הסיטואציה ולהיות בחמלה. זה בעצם השיעור של היוגה – be nice, be kind
7. זה קצת נגד האינסטינקטים של אדם
זה הצד החייתי שלנו, לא מהצד האלוהי. האגו חשוב כדי להסתדר בחיים, כי אחרת אנחנו לא זוכרים איפה אנחנו גרים, למה ללכת לסופר ואיפה המפתחות.. אם רוצים להגיע עם תחושה של שלמות בחיים, להגיע למוות ולחייך, אז זה לראות כל הזמן את החלק הזה של החמלה – או קיי אז פה נכשלתי, פה האדם הזה דפק את המצב, עכשיו בוא נראה מה אפשר לעשות במצב של חמלה ולעזור לי, לעזור לאותו אדם, לעזור לסיטואציה להיות בהרמוניה.
8. תני דוגמא
למשל לא מזמן הייתי בסיטואציה מוזרה. ישבתי בחוף הים עם אישה שלשתינו היה סיפור דומה, קראתי לנו '2 החוטפות’, שתינו נאלצנו לקחת את הילד שלנו מהאבא שלהם.. סיטואציה מורכבת, והנה ישבתי איתה ודברנו.
בקלות יכולתי לשפוט אותה, כי היא קשורה היום למישהו קרוב אליי, אבל הייתי בחמלה, והבנתי אותה מאד. הייתה שיחה מאד מעניינת ולקחתי ממש ללב את הדברים שהיא אמרה, למרות שזאת הייתה התמודדות לא פשוטה עבורי, שהעלתה הרבה פחדים, אבל אני בחרתי להסתכל לשדים בעיניים, זה המוטו שלי במצבים כאלה –
face your fear and your fear will disappear
9. לאן את ממשיכה עכשיו?
עוד מחפשת, בעיקר דרך היצירה, אני עדין לא מבינה את כל הסיפור. התחלתי לכתוב ספר פנטזיה על בסיס החוויות שלי, אני מנגנת בגיטרה, אני רוקדת עם אש, שרה כבר 20 שנה, כותבת שירים – היצירה תמיד אפשרה לי לצאת ממצבים קשים, אפשרה לי להתגבר וללמוד בחיים.
