תפריט
יום 250, רינה. לעזוב את הקן
כך נפגשנו: ממש רגע לפני שרצינו לצאת מהספריה, נכנס יורם. איש מבוגר, בן 82 ליתר דיוק, מחזיק בידו שקית שקופה מלאה בתמונות שחור לבן. סקרנותי לאנשים עם קילומטראז’ של גיל, העלתה בקול את השאלה ‘מה יש לך בשקית? נראה כמו חתיכת היסטוריה..’
'כן’, הוא עונה ומצביע על הילדים שלי ושואל חזרה 'אלו הילדים שלך? גם אני הייתי פעם ילד כמותם, בדיוק פה בכרכור, כשעוד לא היה כאן שום דבר. פה בשקית יש תמונות של הילדים מהכיתה שלי’.
כיוון שאני רוצה להגיע לרינה, לא ארחיב עכשיו על השיחה שנמשכה עוד ועוד, אבל בין יתר הדברים שאמר לי, סיפר שהוא עושה כמוני, מראיין לעיתון אנשים שגדלו פה, ומתעד את מה שהיה. “זה עושה אותי צעיר, ממלא אותי באנרגיה”.
חזרתי הביתה ונזכרתי בראיון שלי עם רינה, שגם בילתה כאן את רוב שנותיה. רינה מעט יותר צעירה מיורם. חשבתי לעצמי שהם בטח מכירים זה את זה, אולי שגרה כאן, אבל רינה כבר עזבה לתל אביב .
השיחה שלנו נפתחת ב'הלו הלו הלו’ מתגלגל שהוביל מייד לפטפוט עליז על עניינים שונים, כך שהייתי מוכרחה להתחיל קודם מזה:
1. מאיפה מגיע הטמפרמנט הזה?
זה קיים אצלי. אני בת יחידה, הייתי מאד עטופה כל החיים, בהתחלה אמא שלי שדאגה לי ואח"כ בעלי, וכנראה שגם עטפתי את עצמי.
2. באיזו דרך?
אני ואמא שלי, שתינו ניצולות שואה. היא הצילה אותי ותמיד אמרה, “יש גברים חסונים שלא הצליחו להציל את הילדים שלהם ואני הצלחתי להציל אותך” אני הייתי החיים שלה. הייתה לי אמא חריפה, לא קוצקל'ה מוצקל'ה. החזיקה אותי קצר, וגם הבעל שלי. הוא היה מקסים אבל לא קוצקל'ה. זה יותר טוב, ככה היה מעניין. היה לי אתגר למצוא חן, לרצות.
יש לנו 7 ילדים, 5 נולדו בזמן מאד קצר, יש לנו שלישיה. בעלי תמיד אמר לי 'אל תעבדי קשה’. גם כשרציתי לעשות דברים, הוא אמר לא. אל תעבדי בבית, תעבדי בחוץ. באמת הייתי גננת והיו לי עוזרות שעשו המון דברים, גם אוכל לא הייתי מכינה. עד היום אני לא מכינה אוכל.
יש בעלים שרוצים שהאישה תכין ותבשל, אבל מבחינתו זה היה טוב ככה. גם אמא שלי כל הזמן אמרה לי 'אל תעשי זה ואל תעשי את ההוא, אל תגהצי..’
3. בדיעבד את שמחה שגדלת ככה?
אני לא חושבת שזה ממש טוב, זה יצר משהו, סוג של חוסר בטחון. לפעמים זה מציק לי, כי גם היום אני לא מכינה ארוחות, אני לא מזמינה את הילדים. הם אלו שכל הזמן מזמינים אותי.
4. ממה את נהנית היום?
מהילדים שלי, מהנכדים, שהם בעצם גם הילדים שלי. ככה אני מתייחסת אליהם. הבעל שלי איננו 9 שנים, לכן אני בתל אביב. אני לא מתייחסת לזה שאני לבד, ופה אני עושה כל מיני דברים. הנה התקשרת כשהייתי במוזיאון, הלכתי עם המורה שלי לאנגלית. אני גם אוהבת לשמוע הרצאות.
5. למה עברת לתל אביב?
אני כבר לא בכרכור, כי שם זה בית ענק וכל פינה זה הבעל שלי. כשהוא נפטר חנה'לה הבכורה אמרה לי 'אמא את לא יכולה להישאר לבד’. יצא שעברתי לגור באותו בניין שלה ושל בן נוסף שלי. היום אני דלת מול דלת, מול ביתי הבכורה, שבאה כל ערב לתת לי נשיקה וזה דבר שלא יסולא בפז.
6. נשמעת מאד צעירה ברוחך, את גם מרגישה ככה ?
אני מתחילה להרגיש מבוגרת. אני לפעמים באשליה, מין דמיון שאני לא יודעת להסביר שאני לא רואה את עצמי כמבוגרת, אבל הנה אני כבר לא יכולה ללכת מהר מהר, כמו פעם, אני הולכת יותר לאט. אני גם מאד אוהבת לטייל, אבל לפעמים אני מפחדת שאולי אחליק, אולי אפול.. פעם לא חשבתי על זה. השנים עושות את שלהם, עם כל הרצון. אני משתדלת לעזור לעצמי, בעיקר לא לשקוע.
7. במחשבות?
כן. אני לא רוצה לשקוע. אם עצוב לי, אני יכולה לאכול שוקולד למשל, או שיש לי הליכון שאני מפעילה את עצמי. אני לא תלויה בטלוויזיה, אני קוראת, אני שומעת הרבה רדיו, אני לא אוהבת שקט. יש לי רדיו בכל חדר, ולא מזמן הבן שלי, שימשי, קנה לי רדיו פצפון, הביא לי מתנה החמוד הזה..
לא הכל כזה ורוד, את הפחות, אני לא רוצה שזה יצוף. אני רוצה לראות את הדברים הטובים, זה משרת אותי.
כשהייתי צעירה היו לי מצבי רוח. יכולתי להרשות לעצמי, כי היה לי בעל מלטף ומחבק, היה לו אכפת ממני. עכשיו זה אחרת.
8. איזה חלומות את עוד רוצה להגשים?
אני לא יודעת.. אני חושבת שזה מאד טריוואלי – להיות בריאה, שיהיה לי כסף לעזור לילדים שלי, זה אולי לא חלום, אבל זה מה שאני אוהבת. איזה חלומות יכולים להיות לי אישית? שלילדים שלי יהיה טוב
זה כל אמא ככה זה לא מיוחד, אבל הילדים שלי מקסימים, הם מאד מוצאים חן בעיניי, תודה לאל.
להגיב בפייסבוק | להרשם ל ||
|
