כך נפגשנו: , אמרה לי כשנפגשנו, שכל אישה שהיא פוגשת בחיים, והיא נכנסת לה ללב, היא מצרפת אותה למחרוזת הפנינים על צווארה. מאד אהבתי את המטאפורה וניסיתי לחשוב מי נמצאת אצלי במחרוזת.
כשדברתי עם נומי, שיחה זורמת כיפיית, דברנו בדיוק על הדבר הזה. על האנשים שאנחנו בוחרים לשים במחרוזת. מהרושם של השיחה, היה נדמה לי שצפוף שם אצל נומי על הצוואר, כזאת מלאת חיים, יפה, מוכשרת, מי לא ירצה להיות חבר שלה?
אז היום זה ככה, אבל מסתבר שזה היה ככה תמיד, להיפך. ביישנות, בדידות מסוימת, ליוו את נומי במשך שנים. השיחה איתה הראתה לי שוב, כמה הכל פתוח ואנחנו יכולים להשתנות מקצה לקצה.
1. מי הן החברות הכי טובות שלך?
2 האחיות שלי. אני הכי צעירה וקטנה, ותמיד הן ליווי אותי. תמיד היינו חברות טובות שכיף לנו יחד. היום אנחנו עדין צמודות וגם גרות באותה עיר.
2. איך נראית החברות הזו בניכן?
אנחנו מדברות 17 פעמים ביום בטלפון. בכל בעיה אנחנו מתייעצות. אם מישהו מרגיז אותי, הראשונה שתדע זו אחותי.. אבל גם עם חברות קרובות יש לי את זה. אלו חברות ילדות, שלא משנה מתי הפעם האחרונה שדברנו, גם לפני שנה וחצי, תמיד נתחיל לדבר מאותה נקודה.
יש לי חברה שגרה בחו"ל כמה שנים, בהן דברנו אולי 5 פעמים, וברגע שהיא חזרה לארץ, המשכנו מאותה נקודה.
3. תמיד היית מוקפת חברות?
לא, ממש לא. לא ידעתי לרכוש חברות שהייתי קטנה. הייתי ביישנית וסגורה. לא פתחתי את הפה, מי שהסכימה להיות חברה שלי, הייתה. היא בחרה אותי. היום זה אחרת, אני בוחרת את החברות שלי.
לא הייתה לי חברה טובה כזאת מאד צמודה. תמיד הייתי עם האחיות שלי, שכנראה ענו על הצורך. לא הרגשתי בדידות. גם למדתי בתלמה ילין בתיכון וזה ממש סגר כל אפשרות לקשר צמוד.. רוב החברות היו ממקומות רחוקים.. היינו בבית ספר רק 2 בנות מכפר סבא ..
4. מה גרם לשינוי?
אני לא יודעת. אז לא האמנתי שמישהו ירצה להיות חבר שלי.. הדבר היחידי שידעתי לעשות זה לצייר, ככה שאיכשהו הכירו אותי בזכות זה, אבל לדעתי עד כיתה יב’, לא ידעו איך אני נשמעת.
היום אני מדברת כל הזמן, לפעמים נדמה לי שזה כבר יותר מידיי… עדין זה לא קל להתמודד מול אנשים, לומר מה אתה חושב, מה אתה מרגיש, לנסות להיות בסדר עם כולם, אבל היום יש לי יותר אומץ. מעבר לזה מתפתחים כל מיני רבדים של חברויות וזה בסדר. אפשר לראות שאנשים בסך הכל מקבלים אותך.
5. מה את מרגישה שהרווחת, בזכות השינוי הזה?
זה רווח בכל שטח אפשרי שאני נוגעת בו, אפילו בעבודה. אני נוהגת ללכת כל חודש לפגישה של נשים, מין נטוורקינג. שם אני משמיעה את קולי, אבל בעיקר רואה כמה נשים, באופן כללי, זקוקות להשמיע את עצמן. איך ברגע שהן עושות את זה, הן מקבלות בשנייה פתרון למשהו שיכל להיות תקוע הרבה זמן. כמו לחבר 2 כבלים ופתאום יש ניצוץ.
6. מה מפתיע אותך בחיבורים שלך האלה?
מפתיע אותי לגלות עד כמה יש כזו קרבה, בלי מעצורים. אני יכולה לשבת עם זרות מוחלטות בחדר, ולדבר איתן על הכל. אין לי שום עכבות יותר. אני רואה שהן סלחניות כמעט להכל, ועם חברות שלי, לא משנה מה אני אגיד, גם אם ישפטו אותי או יבקרו אותי, תמיד אני מרגישה, שכל פעם אני צונחת על הכרית הכי רכה שיש. היום אני מאד מוקירה את הסוללה הזאת שיש לי, שאני בשבילן והן בשבילי.
ויש עוד עניין שקצת מפתיע אותי, שבתחומים אחרים זה לא היה כך
7. מה זאת אומרת?
תמיד שהייתי צריכה להשיג משהו, לא התביישתי לפנות לאנשים, אגב, ככה גם הכרתי את בעלי..וגם בעינייני קריירה. היום כשאומרים לי על דברים שאני עושה בעבודה, ‘איזו אומץ’ נניח לפנות ולדבר עם איזה מישהו נחשב. אני לא חושבת שזה אומץ. אומץ זה לדברים פיזיים, כמו לקפוץ באנג'י, לא צריך אומץ כדי לדבר עם מישהו.
להגיב בפייסבוק | להרשם ל ||