דף הבית »  יום 292, רותם. חתול שחור, חתול לבן.

 יום 292, רותם. חתול שחור, חתול לבן.

כך נפגשנו: אנחנו מתחילות את השיחה כשרותם מתנשפת ממאמץ. “בדיוק העליתי את החתולים שלי מהאוטו”, היא מסבירה “הם היו יומיים אצל ההורים שלי, והם לא קלים במיוחד.. את כותבת את זה? אז רגע בעצם אל תכתבי שהם שמנים, הם נורא יעלבו..” היא צוחקת, אבל אחרי שיחה קצרה, אני כבר יודעת שזה גם חצי ברצינות. עניין של רגישות.

אנחנו מתחילות עם אמפתיה וחתולים, וזו גם הכותרת, אבל תוכלו לראות בקלות את החיבור לבני אדם.

חתולים

מהיום שנולדתי גדלתי עם חתולים, יש לי משפחה שמטורפת בעניין. לכל המשפחה יש חתולים, כולל כל הדודים.. יש את חתולי הברירה, ואת חתולי ה'אין ברירה’, שהם חתולי רחוב שנאספים. חתולי רחוב זה משהו שבני אדם יצרו והזניחו לגורלם. אני לא יכולה לעבור ברחוב ולראות חתול במצוקה, מבוהל, שכואב לו, ולהשאיר אותו לגורלו ולהמשיך ללכת… ככה שבכל רגע נתון, יש  אצלנו יש איזה חתול בוגר שנפגע, או גורי חתולים שננטשו.

סטיגמות ודעות קדומות:

חתולים זה מעבר לאהבה, אני מעריצה את החתולים שלי, אלה ‘הקבועים’ קרמבו ובוץ, חתולים שחורים, שעליהם יש המון דעות קדומות. כל חתול הוא עולם ומלואו, מלאים באלגנטיות ובאהבה.

מצחיק אותי שאנשים אומרים שחתולים לא נותנים אהבה.. שהם רוצים רק אוכל. (הנה בזמן שאני מדברת בוץ קופץ עליי כדי להוכיח שזה אחרת..).כן, הם אוהבים לאכול, אבל לא יעניין אותם אוכל, אם לא אתן להם נשיקה או ליטוף. אני ישנה איתם במיטה כמו דובונים.

יש המון דעות קדומות על נשים עם חתולים. תמיד אומרים לי 'תיזהרי שלא תהפכי לקשישה מאכילת חתולים’.. עבורי זה סוג של איחול ! הלוואי שאהיה קשישה ואוכל להאכיל חתולים.. רק לידיעת הנושאים בסטיגמה – גם אחי מאכיל חתולים.

זה לא רק חתולים, זה בכלל יחס לבע"ח. כל המשפחה המורחבת שלי, כולל סבתא רבה וסבא צמחוניים. אמפתיה לבני אדם מתחילה מאמפתיה לחיות, ליצור חי באשר הוא, חתול, כלב, ציפור, לא משנה. וזה עובד גם להיפך – כהות כלפי סבל של חיות, יכולת לגרום להם כאב או נזק, יכולה להוביל בפגיעה בבני אדם.

בני אדם

בעברי עבדתי בתחום של חינוך מיוחד, בעיקר עם ילדים אוטיסטים בגני הילדים. דרך העבודה במקרה נחשפתי לגן של ילדי מהגרי עבודה. זו אוכלוסיה שהייתה שקופה גם עבורי. אני ממש זוכרת איך הופתעתי שהם מדברים איתי עברית.. זה קרה לפני כ – 3 שנים. מי בכלל ידע  אז שיש את 800 ילדים שחיים בשולי החברה והתודעה?

המפגש הזה הוליד אצלי כעס וזעם. נחשפתי מאד מקרוב לעוול מאד גדול, ממקור ראשון. אלו דברים שאנשים לא מודעים אליהם – איך בגלל מניעים כלכליים, מי שמשלם את המחיר זה ילדים. ילדים שיושבים במתקן כליאה, שעובד בלי נוהל הפעלה..

במשך 20 השנים האחרונות, הממשלה מביאה מהגרי עבודה. המדיניות הייתה שלא מגרשים את הילדים. לפני 3 שנים החליטו על גירוש רטרו-אקטיבי לילדים, אותם ילדים שהרשו להם להישאר..! והממשלה עדין מתנהלת באפס מדיניות בנושא ומביאה עוד ועוד עובדים.

הכעס גרם לי לפעול. יחד עם ארגונים נוספים הקמתי לפני שנתיים וחצי, ארגון בשם 'ילדים ישראלים’ שנלחם דרך הגירוש והביא את הנושא למודעות ציבורית. אני מנסה לדבר על סוג נוסף של ישראל שאולי לא הכרנו בו. גם אם לא נולדו להורים יהודים חלק מאיתנו. הפעילות בארגון היא יחד עם מהגרי העבודה עצמם, עם האמהות וצוות של מתנדבים שעזבו הכל והפכו את הארגון למרכז החיים שלהם.

את חושבת שהנתינה שלך היא דבר יוצא דופן?

מאז שאני עושה את מה שאני עושה אני מוקפת באנשים שנתינה ועשייה, זה החיים שלהם ולא רק בנושא של מהגרים. החברים שלי, שהכרתי גם דרך ארגונים, הם אנשים שעושים טוב, נלחמים למען מישהו אחר. במחאה הנושא מאד עלה לכותרות, אבל יש קבוצה של אנשים שזה כל החיים שלהם כל הזמן.  עבורי זה מביא אופטימיות, לא הייתי כזאת אופטימית לפני כן. זה דבר חדש עבורי לראות המון לוחמות ולוחמים, בעצם בעיקר לוחמות.

רותם אילן,

 להגיב בפייסבוק | להרשם ל ||

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים