תפריט
כך נפגשנו: אחת הסיבות שאני כל כך נהנית לעשות את השיחות האלה, היא הלימוד שיש כל כך הרבה דרכים לאושר, ולהגעה לנחלה ולמנוחה. גם דרך ריקוד ‘בוטו’, ריקוד שמגיע ממקום רחוק מפה, מיפן. רחוק לא רק גיאוגרפית, אלא בכלל בהוויה שלו.
כל השיחה עם איריס הרגשתי שאני מבינה את המילים שלה ב – 2 ממימדים, הדברים כפשוטם, והתרגום שלהם לכל דבר אחר. בסוף הראיון התבהר לי שזה כל העניין גם ב'בוטו’. אם אתה עושה משהו בחיים ואתה שקוע רק בו, פספסת. תמיד תשאיר פתח לשיחה עם המתרחש עכשיו במציאות.
מה מביא אותך לריקוד כל כך תאטרלי?
מעבר לתיאטרליות, בוטו זה מחול יפני ומדיטטיבי, בתדר אחר מהיום יום. זה הגיע כחלק ממסע שהיה מאד מדויק עבורי, ועבר דרך אמסטרדם, פריז (יפן) וישראל.
אמסטרדם
בילדותי תמיד רקדתי ושחקתי, אבל לא המשכתי בבגרותי. היה לי קשה עם התנועות המוכתבות מראש. עברתי לעולם האמנות הפלסטית, לציור. שם הכרתי אמן ישראלי ועברנו לגור יחד באמסטרדם.
באמסטרדם הבנתי מה זה להיות אמן. חיינו יחד בסטודיו שלו, וראיתי איך תוך כדי ארוחת הערב, הוא נותן עוד משיכה במכחול. הבנתי שלהיות אמן, זה לא רק ללמוד, זה אורח חיים.
באמסטרדם הבנתי מה זו תרבות. השלמתי חסכים של תרבות שהיו חסרים לי בארץ – מוסיקה קלאסית, טעמים, המון תערוכות וסרטים. יום אחד ישבנו לראות סרט. שם ראיתי אדם מאד מבוגר, מאופר בלבן, לבוש לבן, רוקד עם פרח.
זה מייד נגע בי עמוק מאד. אמרתי לעצמי שאני רוצה לדעת מה זה.
פריז
התשובה הגיעה בפריז. עברנו לגור שם והמשכתי ללמוד ציור. אחר צהריים אחד ראיתי קבוצה של אנשים, לבושים לבן ורוקדים. שאלתי מה זה, ואמרו לי שזה 'בוטו’. הבנתי שזה מה שראיתי בסרט ורציתי גם להתנסות. התחלתי ללמוד 'בוטו’ בפריז. מהשיעור הראשון הרגשתי, שזה תמיד מה שתמיד חיפשתי בחיים. ירד ממני המון מתח, הרגשתי מנוחה, הייתי מאושרת.
(יפן)
אני רוקדת כבר 15 שנה ואני לא יודעת מאיפה הגיע החיבור. אולי פעם הייתי יפנית באיזה גלגול. אולי פשוט התחברתי למשהו שהוא יותר מהותי, דרך התרבות היפנית, שהוא מאד אני.
ישראל
חזרנו לארץ, פגשתי מורה שאנחנו חברות ומחוברות עד היום. התמסרתי לריקוד באופן טוטאלי. היום אני מבינה ש'בוטו’, זה הרבה מעבר ללמוד ריקוד, יש בזה דרך להגיע לגרעין שלך.
יש בי תמיד געגוע להיות במקום רך, אותנטי, כמו שהייתי ילדה. אז לא חשבתי על כל מיני 'בסדר, לא בסדר, ככה מותר, אסור’. היה מקום יותר חופשי, שאני מרגישה אותו שוב, שאני רוקדת 'בוטו’.
הריקוד הוא כלי לקלף את הקליפות, ולהגיע למקום הזה. שם אני הכי אני, חשה הכי בנוח, הכי אוהבת את עצמי.
המחויבות
יש משהו חשוב ב'בוטו’ ברמה של דת – אתה צריך להתחייב בינך לעצמך, להיות נוכח בזמן ההופעה, להשאיר פתח לכאן ועכשיו . אני יכולה להכין הופעה, לעבוד על הסיפור, לבחור תלבושת, מוסיקה… ברגע שאני עולה על הבמה, אני צריכה להיות קשובה למה שקורה עם הקהל, לאנרגיה של המקום, לחוות את הריקוד, יחד עם הרגע הזה בזמן.
בצורה כזו, לקהל שרואה אותי בהופעה, יש הזדמנות לפגוש משהו אינטימי, ואת זה אני מאפשרת גם לעצמי. אני רוקדת ריקוד מדיטטיבי, נמצאת מחוץ לזמן, מתבוננות, ויחד עם זה, אני מאד נוכחת וקשובה.
להצליח להיות נוכח, זו כבר משימה חשובה
נכון, כל אחד מוצא את הכלים שלו למצוא את המקום הזה. הגעגוע להיות במקום האותנטי, קיים אצל כל אחד. אם יודעים על מישהו שיכול לעזור להגיע לזה, זה דבר יקר ערך, זה מביא רגעי חסד.
איריס סמרה, לאתר >
צילום: דפנה חדד. מירי שמעונוביץ-ינאי.
