תפריט
כך נפגשנו: שושה מדברת איתי על לגדל ילדים, מהזוית שלה כמטפלת, בעיקר פלדנקרייז, כבר 30 שנה. זווית הראייה שלה רחבה, היא פוגשת מתינוקות עד קשישים, ואוספת הרבה הבנות מהדרך.
אנחנו נוגעות באקראי, בכמה מרכזיות שבהן, שיכולות לעשות את התהליך יותר נכון. מסוג הדברים שלומדים בדיעבד, או שחולף מספיק זמן: הקשבה, תשומת לב, פרופורציות ופחד מביקורת.
בעצם, זה לא תקף רק על גידול ילדים, אתם יכולים לראות איך כל פסקה פה, מתאימה לנו, לדרך בה אנחנו מגדלים את עצמנו.
תחנה ראשונה: הוראות הפעלה
כל ההדרכות היום שיש היום להורים מאד פוגעות באינסטינקטים שלהם. ההורים כבר לא מקשיבים לעצמם. לא שואלים מה נחוץ לי, לתינוק, אלא ישר רצים לחפש עוד מקור מידע חיצוני, ובעיקר באינטרנט. ברור לי שזה קורה בגלל שהעזרה הקהילתית, השבטית, נעלמה. האינטרנט מחליף את האמא, הדודה, הסבתא, אבל הרבה פעמים זה פוגע.
זה מתחיל ברגע הראשון בבית חולים, למשל הורים מקבלים הנחיות להשכיב את התינוק על הגב. ממש מתעכבים על זה, בגלל כל המקרים של המוות בעריסה. הבעיה, שמשכיבים בעיקר על הגב, נוצרות הרבה בעיות התפתחות.
שכיבה על הגב מאד משפיעה על האוריינטציה של התינוק, גם הלאה כמבוגר. זו אמנם תנוחה פיזית, אבל היא לגמרי משפיעה על הדרך בה אותו תינוק, רואה את העולם.
זו חוויה אחרת לגמרי כשהתינוק שוכב על הבטן. זה מצריך ממנו להיות אקטיבי. עצם הדחיפה כבר יוצרת לו כוחות ראשוניים ליכולת ההזדקפות שלו, להתגלגלות, להתמודדות. זה לא תמיד קל, הוא מנסה ומתאמץ להגיע לצעצועים, הוא מתמודד עם קושי.
זה חיוני. אתה לא יכול ללכת, אם לא זחלת כמו שצריך, אם לא שפשפת את הבטן על האדמה, אם לא קבלת את הפידבק, שיוצרות את תחושות הגוף שלך, שאתה מכיר מי אתה, ומה אתה מסוגל.
תחנה שנייה: הנצחת בעיות קשב וריכוז
ילדים שסבלו, סובלים מקשיי למידה והפרעות קשב, הופכים בעצמם להורים, והקשיים מתנקזים להורות שלהם. אני מתנדבת ב'ניצן בייבי’, זה המקום היחידי בעולם, בעוסק בקושי של אותם הורים.
איזה סוג של קושי ?
את מדברת עם ההורים, ואת רואה שהם מעופפים, שהם לא איתך. את צריכה ללמד אותם מה היא הרכות, שצריך לגעת בתינוק, איפה לגעת, איך לגעת, איך להחזיק, איך לשמור על הראש.. דברים ממש טריוויאליים, גם כמו איך להניף את התינוק בריקוד, איך לגשת לזה
לא הייתי חושבת על זה..
יש עוד יותר בסיסי מזה כמו איך להניע את השפתיים כשמדברים עם התינוק, לא לדבר איתם ממרחקים, ליצור את המיקוד. יש כל מיני מחקרים שאותם תינוקות הופכים בעצמם לכאלה עם בעיות קשב וריכוז, לא כי זה לא גנטי, אלא כי ההתנהגות של ההורים הופכת אותם להיות כזאת
תחנה שלישית: פרופורציות
אני מתנדבת בעוד מקום, ב'גן גיא’, גן של ילדים עם תסמונת דאון ובעיות הנוירולוגיות קשות אחרות. זה מקום שנותן פרופורציות. למשל אני מטפלת בתינוקת בת שנה. המון זמן בדקו ולא ידעו למה היא עיוורת ולא מתפתחת. בסוף, גילו שיש לה חסר מאד נדיר באנזים מסוים, ובעקבות שינוי בתזונה ותנועה, היא מאד מתקדמת. הרבה פעמים נשארים בלי תשובות.
אני שם ואני חושבת על כל האמהות שרוצות שהילד יהיה בבריכה בגיל 3 חודשים, ומשם יעבור לחוגים אחרים, ויהיו לו מיליון צעצועים, וגירויים, וכל זה למען המטרה שיהיה גאון .. זה המקום לעצור ולהבין שמה שחשוב זה שהתינוק יהיה בידיים של ההורה שלו, עטוף באהבה, בחום חיצוני ופנימי, עם תזונה מתאימה ומינימום גירויים.
תחנה רביעית: האתגר הגדול
הרבה בנות לא רוצות שהאמא או החמה, יתערבו. מוותרות על העזרה. אני בעד לחזור ולערב את הנשים החשובות בחייהן, יש להן הרבה מאד מה לתת ולא צריך לפחד מזה. זה הנכס הכי חשוב שיש לנו וזאת הסביבה הכי קרובה שיכולה להביא לנו, המון עזרה פיזית, נפשית ובטחון. לא למדר אותן, זה יכול לתת המון שקט לאמא בחיים, בעיקר בשלבים הראשונים.
אני מנחה קבוצות. שם אני מוצאת את עצמי עוד מתלבטת, איך לפנות לאותה אמא. איך לרכוש את האמון שלה, מבלי שתפגע, ממקום שתרצה לשמוע, ולא תחשוב שיש לך בקורת עליה. ביקורת על הורים זה הדבר הכי קשה, גם להורים שהילד שלהם כבר בן 18. צריך לבוא ממקום שהיא תפתח את הלב. אולי זו קלישאה להגיד ‘ממקום של אהבה’, אבל כן, ממקום שתרגיש בטוחה.
בסופו של דבר ההורה הוא זה שעם הילד. הוא צריך לקבל כלים ולא להראות שאני יודעת הכל. אני רוצה לתת לו בטחון במה שהוא. לתת לו להקשיב למי שהוא, ואז הוא יוציא הכי טוב את מה שיש לו. הוא ימצא את הפתרונות בתוכו, וזה יזרום לו טבעי יותר. זו משימה הכי מאתגרת בעיניי.
שושה דקל
להגיב בפייסבוק | להרשם ל ||
|
