תפריט
כך נפגשנו: אני ואוריאן בשיחה לילית, אני אחרי היין, היא עם התה, שתי זרות והלב נפתח. היא מספרת, אני פותחת, והשיחה לא רוצה להסתיים. הייתה לי תחושה שכבר הכרנו פעם, ואנחנו רק ממשיכות את השיחה ההיא, מפעם ופתאום אני קולטת.
יש משהו בשיחה הזאת, שמייצג את השיחות של שהיו כאן ב ש נ ה האחרונה. תמיד הן נוגעות במשהו שנמצא מונח כרגע, על הדרך. יש רגעים לפניו, יהיו רגעים אחריו. יש קונפליקט, יש התמודדות, ויש הבנות. וברוב המקרים, העובדה שכולן נשים, מחברת, כך שנדמה שכולנו היינו בשיחה הזאת קודם. כמו ‘כולנו זוחלות באותן התעלות’.
1. באיזו נקודה בדרך, את נמצאת עכשיו?
ב – 7 שנים האחרונות גרנו במעלה שחרות, בדרך לאילת, רוב הזמן גרנו בחאן אירוח. במשך 6 שנים הייתי בבית, ילדתי, גדלתי את הילדים. עכשיו אני בתל אביב, מנסה להבין מה אני עושה, מתאוששת מהשינוי, יוצאת לעבודה ובעיקר מכירה את עצמי מחדש.
2. מה עשית בחאן?
בן הזוג שלי ניהל את המקום. לקח לי זמן להתחבר ולבנות שם את הבית שלי, ובהתחלה הייתי און-אוף לתל אביב. בהתחלה עברתי לגור בבית על הגבעה, אחר-כך באוהל ושנולד הבן הראשון שלנו כבר התמקמנו והרחבנו את הבית, והאוהל הפך למבנה בוץ.
זה מקום של אירוח, ששדרגנו ובנינו. חפרנו בהר בריכות מים, ארגנו טיולי גמלים, עשינו הפקות מוזיקאליות עם כל מיני אמנים. באו והלכו הרבה תיירים ואנחנו שם. גרנו שם כמעט לבד, אין טלוויזיה, החשמל מגנרטור, מחממים מים עם עצים, הכי בלאדי שיכול להיות.
3. איזה מפגשים נוצרו לך שם?
זה היה תענוג, כי היה סינון טבעי של האנשים שמגיעים אליך. מי שמגיע רוצה לבוא, רוצה את המדבר, הנוף, הזריחה, השקיעה.. זה מקום שמזמין חברות אמיתית, שיחות אחרות.
בחאן עצמו היה מפגש עם הרבה מטיילים, רוכבי אופניים, שביליסטים (ההולכים בשביל חוצה ישראל) שהם ילדים צעירים, שעושים טיול של 3 חודשים או מבוגרים שעושים קטעים מהדרך. בחגים היו המון משפחות, עם ארוחות של 180 איש. בכל זה אנחנו שם עם המון נתינה, רצון לפנק, אין גבולות.
4. מה החזיר אותך לתל-אביב?
קנו את המקום, וזה כבר לא הסתדר והיינו צריכים לעזוב. גרנו ביישוב ליד, ואז התעוררו עוד דברים בתוכי. פתאום אחרי 6 שנים שאני בבית, הרגשתי שאני רוצה ליצור ולייצר. כל השנים האלה בבית, לא היה בי מרמור, לא הרגשתי שאני מקריבה את עצמי למשפחה.. זה משהו שעלה עכשיו, עם כל מיני מחשבות שבאו ממני, או. קי, אנחנו כבר לא בחאן, מה הלאה?
5. מה הרגשת שאת רוצה להיות?
שאני רוצה לחזור ולעשות דברים לעצמי, שחסרות לי החברות שלי, שאני רוצה לחזור לייצר בגדים כמו לפני שעברנו לשם. לקח לי הרבה שנים להבין מה אני רוצה לעשות ורק בגיל 27 העזתי והתחלתי לעצב. עזבתי הכל אחרי שקיבלתי פידבקים מעולים, והתחלתי למכור בחנויות. לא הצטערתי שהלכתי אחרי החלום של הבן זוג שלי. גיליתי את החיים בתוך זה, הייתי פתוחה ולמדתי עוד, וגם שם עשיתי את הבחירות שלי.
אבל אז הגיעה הנקודה של מה קורה הלאה, לאט לאט התבשלנו על זה וכל אחד ראה את זה ממקום אחר. בקיץ הודעתי שאני נוסעת לתל אביב עם שני הילדים. חשבתי שאני נוסעת לחודשים וחוזרת.
6. ולא חזרת
לא,. שבוע לפני תחילת הלימודים הבנתי שאני נשארת. מצאתי להם מקום בגנים, והבנתי שעכשיו אני בוחרת מחדש וקודם כל עבור עצמי. אם כל השנים האלה הייתי בנתינה החוצה, עכשיו אני בנתינה לעצמי.
שזה מפתיע, כי תמיד הסתכלתי מסביב, ואמרתי איך נשים יודעות לדאוג לעצמם, ללכת למניקור, לפדיקור ואני בבית עם הטרנינג, אופה, מבשלת, מציירת, מספרת.. עושה באהבה, אבל עבורם. הרבה שנים מתמסרת לחלום של הבן זוג שלי ונמצאת שם לבד, בלי מישהו להיעזר בו, בלי אמא, בלי חברות, בקושי עם אנשים.. ממש זאבה במדבר, ועל זה הוקרתי את עצמי.
7. זה הצעד הראשון לעשות עבור עצמנו, להוקיר את עצמנו
כן והנה עכשיו מתחיל תהליך מאד איטי של שינוי. אנחנו פה, הילדים ע ד 16.00 בגן, אני בטסט השני, התחלתי לעצב שוב בגדים. מחפשת בתוך התל אביב הזאת, שאני מרגישה רחוקה ממנה שנות אור, משהו שקט וצנוע. עוד לא ברור מה יהיה, זאת אמצע הדרך. אני בתהליך להמציא את עצמנו מחדש.
