דף הבית » יום 331 תמנע, עד אלסקה ובחזרה

יום 331 תמנע, עד אלסקה ובחזרה

כך נפגשנו: אני יודעת שלחלקנו המילה ‘אינדיאני’ מתקשרת בעיקר לתחפושת הנצחית, בטח עכשיו שחג פורים מתקרב. יכול להיות שזה היה כך גם לתמנע, לפני לא מעט שנים, עד שפגשה את ’אורטגה’.

אורטגה, אינדיאני, שפגש אותה בזמן 'שישנה’, הטעין לה את המילה במשמעות, ששלחה אותה למסע רחוק. כל כך רחוק, עד אלסקה. הנה תמנע, והנה בקצרה המסע שלה:

ספרי ממש על ההתחלה, מה היו הצעדים הראשונים של החיבור?

זה הגיע בדלת האחורית, לפני 25 שנה. הייתי אצל מישהו מטפל שעשה לי דיקור. באותה תקופה הייתי נשואה, התחילו הילדים, עיבודה במשרד..המסלול הרגיל. באחד הטיפולים אותו מטפל, ישראל, הציע שאצטרף לאחת הקבוצות שלו. ידעתי שהוא עושה דברים מוזרים והזויים מידי עבורי, אבל הוא הציע בארטר ואני חשבתי למה לא.

הגעתי לקבוצה המוזרה. היו שם 4 חבר'ה לבושים שרוואלים, מחזיקים קריסטלים, ואני מתיישבת בניהם  עם הג'ינס ההדוק והחגורה. אחרי החיבוקים, כולם 'נעלמו’ לי, כמו הלכו לישון. אני רק חשבתי שכל הרוחניות הזאת ממש לא בשבילי, לא מדברת אליי. ברגע שהם התעוררו, לכל אחד היה סיפור שלם מה הוא ראה. ישראל פנה אליי ושאל מה אני ראיתי.

'מה ראיתי? לא הלכתי לשום מקום’ עניתי, וכולם צחקו. נעלבתי עד עמקי נשמתי, אבל המשכתי לבוא למפגשים כי התחייבתי.

פעם אחת גם אני ראיתי. ראיתי דמות של אינדיאני, והגיעו איתה מילים כמו 'שבט’ ו'אחותי’. למחרת ראיתי בעיתון שמגיע לארץ אינדיאני מקנדה בשם 'אורטגה’ אותו אחד שאת הדמות שלו ראיתי באותה 'שינה’. הוא הגיע לחודשיים וחצי של סדנאות ואמרתי שאני הולכת.

לא היה בזה שום דבר רציונאלי. אם הייתי חושבת, בטח לא הייתי הולכת.

הגעתי לשם וישבתי עם 12 חבר'ה ועשינו לוכד חלומות. זה היה דבר שרחוק ממני כל העשייה הזאת, ועם זאת אלו היו רגעי קסם. התחושה הייתה כאילו חזרתי הביתה. באותו רגע לא זכרתי לא בעל, לא ילדים, הייתי כולי שם.

לאחר מכן הגיע המפגש עם אורטגה. נגשתי אליו, ישבתי מולו והוא לא מדבר. ישבנו רק שנינו ואמרתי 'הלו, תמנע’, והוא לא מגיב. זה היה נורא מביך. חשתי התרגשות מאד גדולה, אבל מצד שני מה עושים?

רק ברגע שהצלחתי להרגיע מבפנים את המחשבות והלחץ, פתאום הוא התחיל לדבר. הוא דיבר במשך 3 שעות באנגלית לא ברורה, על החיבור שלי לרפואה האינדיאנית. לא על מסעות, לא על תרבות, אלא על רפואה. על החיבור שלי לאש, לחיות.

באותו רגע זה היה מאד מלחיץ. ראיתי שהוא ממש קורא את המחשבות שלי. כל פעם שהייתי במחשבה של מה אני אעשה, או למה לא הבאתי טייפ, או משהו לא קשוב, הוא הפסיק לדבר.

היה רגע שחשבתי בלב, שאני אקנה קלפי חיות, והוא אומר לי 'רק לא לקנות את הקלפים’. נשארתי להקשיב.

הכל היה נשמע לי מדויק. לרגע לא עלתה תחושה שזה איזה בולשיט. לקח לי שנים להבין את המידע הזה.

הייתי שם 3 ימים. ביום השלישי הוא אמר שעושים לי טקס חניכה. לקחתי את האוטובוס הראשון  וברחתי כל עוד נפשי בי. בכיתי כל הדרך הביתה. היום אני יודעת שזה היה מוצדק. היה בי פחד מאד גדול לפגוש דבר מאד עמוק ונכון.

ידעתי שפספסתי, אבל זכרתי 2 דברים שאמר לי:

1. שלעולם לא יהיה לי מדריך גשמי או רוחני – אני צריכה ללכת בדרך לבד

2. ייקח לי כמה שנים טובות, ואני לא אהיה במקום שאני נמצאת – אחרי כמה שנים באמת עזבתי את העבודה, בגיל 39 התגרשתי, הרגשתי שאני חייבת ללכת. ב- 14 שנה האחרונות אני מתעסקת רק בשאמניזם. מחוזקת מאד בידע שאני יודעת ומרגישה.

אלסקה

בגיל 49, נסעתי לאלסקה ל – 4 וחצי חודשים. אמרתי לעצמי שאני חייבת לנסוע, ולא למקום נוח אלא להתמודד עם הפחדים. נסעתי ועברתי דברים לא קלים, שחררתי הרבה דברים שסחבתי, ולבסוף חלום על אבא שלי, החזיר אותי חזרה כדי להיות איתו.

היום

ב- 11/11/11 קבלתי מידע על הטלטלה שאנחנו עוברים עד סוף מרץ. אנחנו נמצאים בלבול, וזה חלק מתהליך לא פשוט, של לדייק מה אנחנו רוצים.

 אני בודקת עם עצמי, אם אני מעמיקה והולכת אחרי הנשמה ונוסעת לעבוד הרבה בחו"ל, או שאני יכולה להישאר פה במדינה, בזוגיות, עם הסבתאות שלי וכל מה שמסביב, וגם לעשות את הרפואה, וזה לא פשוט להחליט, אני עכשיו בדיוק בין לבין.

 תמנע אל שרון

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים