דף הבית » יום 332, מאיה. חינוך בנעלי בית

יום 332, מאיה. חינוך בנעלי בית

כך נפגשנו: הפעם האחרונה שראיתי את מאיה הייתה ממש מזמן, רגע לפני שהתחלנו עם הילדים. מאז מאיה בנתה יחד עם בן זוגה את ביתם על מצוק בגולן והם מגדלים 5 ילדים לתפארת. עד פה הכל נשמע די רגיל, אבל – מאיה מחנכת את כ ל חמשת ילדיה בבית! זוג תאומים בני 8 וחצי, באמצע בת 5 ובסוף עוד תאומים בני שנתיים וחצי. מה שאומר שהם כל יום, כל היום, כל הזמן – יחד. כן כן, בעוד אתם תולשים שערות בחופשת הקיץ, יש כאלה שרואים בזה עונג צרוף.

1. טוב, נדבר פתוח, את יודעת שיש הורים שאת ה – 4 שעות ביום, שהם עם הילדים, מסיימים על הלוסטרה?

כן, אני יודעת, אני מקבלת המון תגובות כאלה, אבל אני שמחה עם זה, וגם להם כייף. אני בחרתי את המקום הזה ומאד מאמינה בזה שהם איתי בבית, וזה גם מבחירה שלהם. אני לא מרגישה שזה חונק אותי, זה ממש זורם.. אין לחצים ואטרף.

2. איך נראה הסדר יום שלכם?

קמים ומכינים יחד ארוחת בוקר, מתארגנים. אחרי הארוחה כל אחד פונה לדבר שמעניין אותו באופן טבעי, או שאני ‘מדליקה’ אותם על משהו. למשל, אני מתחילה סוג של יצירה והם מצטרפים. הכל באיזי, זה לא שיש שעות שעכשיו לומדים או עושים.

3. את מרגישה שיש לך אחריות ללמד, נניח את הגדולים יותר?

הם עצמם נכנסים לקטע של ללמוד, שואלים, קוראים. הם מאד סקרנים. בהתחלה היה לי קטע של מין לחץ שאולי הם לא ידעו, לא יתפתחו כמו שצריך, אבל ברגע שהייתה לי הבנה שזה לא מה שחשוב, ומה שחשוב זה שהם ילמדו מתוך רצון ועניין אמיתי, זה הרגיע אותי מאד.

אנחנו לומדים יחד המון, אבל גם לבד. יש את עוז שמאד מעניינים אותו בע"ח והוא כבר קרא את כל הספרים שיש בספריה בנושא. יש את הוויה, שהיא פרפורמרית, אוהבת לצייר ומבקשת שאנחנו נכתוב את הסיפורים שהיא ממציאה. יש את זיוי, שהיא מדהימה , מאד בעניין של ריקוד ושירה ויצירות מדהימות שהיא עושה..

4. ומה עם קריאות ה'אמא, אמא’, 'תגידי לו’ וכאלה?

כמעט ואין, רק כשרבים קצת, אבל אני לא מתערבת. אני נותנת להם לפתור בעצמם. הם יודעים לשחק יחד ויש להם פה מרחבים. הם יוצאים החוצה וזה כמו גן עדן. מסתובבים פה כמו חוקרים קטנים.

5. זה היה לך ברור מהתחלה שככה את רוצה לחנך אותם?

כשהם היו קטנים רצינו לגדל אותם בבית. ידענו שבית ספר זה לא בשבילנו, כי אנחנו לא מאמינים במסגרת הזאת. זו מסגרת שלא מאפשרת להם להתפתח כמו שהם מתפתחים כאן.

הגדולים היו בגן, וגם לשם הם הלכו מתי שבא להם. לקראת כיתה א’, הם דברו על בית הספר ומאד חיכו להגיע לשם ולהיות עם החברים שלהם. אנחנו תמכנו, כי זה מה שהם רצו ורשמנו אותם.

אחרי חודשיים, הם הפסיקו ללכת. לא היה להם טוב שם, זה ממש הגיע לרמה של מחלות, לזיו נתפס הצוואר, היו כל מיני דלקות אוזניים וזה אמר לנו הרבה.

זיו ממש לא רצתה ללכת, ועוז לא ידע מה הוא רוצה. דברנו איתם והחלטנו שנמשיך בבית. ככה זה התחיל, מבלי שידענו איך זה יתנהל ומה יהיה, ומאז כבר שנתיים הם בבית.

6. יש תחושה שהבית הוא חממה סטרילית מידי?

ממש לא. אני רואה אותם עם ילדים אחרים, כמה שהם מתמודדים וחופשים לבטא את עצמם. תמיד באים לכאן ילדים שמסיימים את בית הספר, ובאים. אנחנו לא מגבילים בעניין הזה כי חשוב לנו שתהיה להם חברה.

בכל מקרה, זה הולך להשתנות בשנה הבאה. הילדים דורשים יותר, אנחנו רואים שהם זקוקים לעוד. חפשנו להם מסגרת שמתאימה לתפיסה שלנו, וככל הנראה שנה הבאה הם ילכו למסגרות.

7. אם הם היו בוחרים להישאר, זה היה בסדר גם מבחינתכם?

בטח, אם זה מה שהם רוצים

8. איך משלבים עם הבחירה הזאת עבודה ?

יש לנו פה את העסק, סוכות האירוח. בנינו את המקום במו ידנו, עם הילדים. הזזנו אבנים וסלעים, הקמנו פה גן עדן. אנחנו מארחים בעיקר בקיץ.

ויש עוד התעסקות עם הכרכרות. לפני 3 שנים, נסענו עם הילדים לתאילנד, ל – 3 חודשים. חוץ מהמסע המדהים שעשינו, הבאנו לארץ חלקי של כרכרות עתיקות, שמצאנו בנדודים שלנו בכל מיני כפרים קטנים, ומהחלקים האלה יצרנו רהיטים שאנחנו מציגים בכל מיני גלריות.

9. מה תעשי שנה הבאה עם הזמן?

אני מנסה לחשוב לעצמי איך זה יראה ומה אני אעשה. זה לא פשוט לי. יש כל מיני כיוונים. הרבה זמן רציתי ללמוד להיות דולה. אלמוג, הבן זוג שלי, יצא לעבוד בחוץ לפני 8 חודשים, אחרי 7 שנים היינו מנותקים מהציוויליזציה. לא הסכמנו לצאת לעבוד בחוץ, רצינו לייצר לעצמנו, בחלקת אדמה שלנו.

היום אנחנו מבינים שזה היה טוב לתקופה, אבל עם 5 ילדים שגדלים וצריכים דברים, זה לא מספיק. עבורם נצא החוצה, להמשיך להגשים את החלומות ומידי כמה שנים לעשות מסע בעולם עם הילדים.

מאיה בן יוסף, לאתר > לכרכרות >

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים