לטיסה לקופנהגן הגעתי רגע אחרי שסגרתי את הקפה, והייתי באובדורז של חופשות. שבוע באילת עם המשפחה, שבוע בסיני עם חברות, ואז כשאני עוד על הענן, הגיעה הקופנהגן. לרגע לא הבנתי למה אני צריכה את הקור והגשם, ומה אעשה שם, ולבד

במטוס התיישבתי ליד איזה בלונדינית שהייתה בנייד. גם אני ניצלתי את הדקות אחרונות של הווייפיי, וראיתי שמישהי שלחה לי צילומי מסך עם כמה המלצות משובחות לעיר. משהו התחיל להתעורר

בחצות הגעתי למלון. גם הבלונדינית מהטיסה הייתה שם. הפקיד הסתכל על שתינו ואמר, אתן יודעות שיש לכן את אותו שם, שתיכן פה לבד, ומאותה ארץ כן? ושם אותנו חדר ליד חדר. הוא לא ידע שאנחנו גם חולקות את אותו מזל, כמעט באותו גיל (אני מפרגנת לעצמי), לשתינו יש תכף יום הולדת, ושבזה תם הדמיון

עכשיו, באתי לקופנהגן לטייל לבד. לבד, בלי לבקר איזה דודה, בלי ללכת לאיזה כנס, בלי מישהו שצריך לחכות לו בשופינג, או חלילה להתחשב ברצונות שלו. מבחינתי היתרון הגדול לטייל לבד, זו המתנה לחוות את עצמי באותנטיות טהורה. גם ענת השניה הרגישה שהיא צריכה לבחון את השידוך הלילי, ואמרה, תראי, אני מתעניינת רק בעיצוב.. ככה שהחלפנו חיוכים מנומסים ואמרנו שכן בטח, יהיה נחמד לטייל ביחד, ושכחנו מזה עד הערב למחרת

בכל מקרה לא רואה עוד מישהו צולח את הבוקר המתלהב שהעברתי. התחלתי בארוחת בוקר המושלמת הזו עם הקפה הכי טעים ששתיתי השנה, במקום שהוא לא 'המרפסת' שנסגרה

רגע אח'כ כבר הייתי בגנים הבוטניים מהיפים שראיתי. אמנם זה בילוי של הגיל השלישי ובכל זאת בכל מקום שאני מגיעה אליו זה תמיד ברשימה שלי. בגן הבוטני אני מאבדת את זה. בדיוק שלכת וזו דנמרק, והכל כזה יפה ומלא צבעים, וצורות, והאור, אוח האור הרג אותי ביופיו, והשמים הביאו ניגודיות בכחול מעושן, והאגם באמצע, ועוד אגם אחד, ועוד, וגם הברווזים והברבורים וסוכות גפנים ועצים עם גזעים ענקיים וצמרות אינסופיות. ובתוך הגן יש גם גן טרופי, ובתוך הגן הטרופי יער פרפרים, כמו בקוסטה ריקה. למרות שלא הייתי בקוסטה ריקה. מבחינתי יכולתי לחזור לארץ באותו רגע וזה היה מספיק

טוב לא באמת. ממש ליד היה שוק אוכל מפתה, טורווהאלנה. שם ניסיתי את הסמורבורד המפורסם בדוכן קטן שנראה מבטיח, והוא אכן היה מעולה! עקבתי אחר התנועות של בעל המקום שעבד בנינוחות ונראה מאושר מכל ההכנה הזו. הוא קלה לחם שיפון פרוס דק דק, פתח קופסאות עם מדבקות. בהמלצתו בחרתי סלמון וקולורבי וסלט ביצים וטרטופו. על הטופינג היצירתי הזה, הוא הניח בפינצטה מיקרו עלים וגירד פטריית כמהין. הוא הניח את הצלחת, סליחה, את יצירה מולי ומזג יין במין שלווה לא הגיונית

חשבתי לעצמי אם באמת היה אפשר לעבוד ככה בנינוחות בישראל, אולי היה לי איזה דוכן כזה פצפון. איכשהו שלווה וישראל פחות עובד, אז לא יקרה. בכל מקרה שם זו הייתה חגיגה קטנה וטעימה

עוד מקום ממש טוב שאכלתי בו את הפלא המעוצב, נקרא 'אמאן' ושהאל תשמור כל ביס וואו, בעיקר השילוב הרינג- סלק- שמיר, ונמצא ברחבי העיר, בשוק, ובשדה התעופה

Amann's
Amann's סמורבורד

גם בנקודה הזו הרגשתי שזהו. מכסת האושר כבר התמלאה. בעצם זו הייתה התחושה מאותו רגע. האנשים היו מאד נחמדים ואדיבים. הכל היה מציף, מעוצב, ממלא, מספק וטוב. מאד טוב, וקצת יקר. לקחו על קפה 20 ₪ ועל מים מהברז 10 ₪. מתרגלים גם לזה

זה היה שבוע גדוש. בסטורי באינסטגרם פינקתי עם תיאור יום יומי בהיי לייטס, וכל הזמן הגיעו מלא תגובות שגרמו לי ללכת עם ולהרגיש בלי, רק באנשים

אחת התגובות שחזרה כל הזמן הייתה איך מטיילים לבד. באחת הנסיעות ברכבת התחלתי לכתוב ראשי פרקים ואמרתי יאללה אני כבר אעשה על זה הרצאה. הספר שהוצאתי לבד ביפן, עסק יותר בתודעה, בחוויה האישית שלי בטיול לבד באמצע החיים וכאן שאלו בפרקטי, איך עושים את זה

ברכבת חזרה כבר מישהי פנתה אליי בדיוק בנושא הזה, אז ככה שיש למה לחכות, ותהיה הרצאה בערב של ה- 16.12 בישוב עופר בכרמל ומי שרוצה שיפנה אליי להרשמה. כמובן שלא כל אחד צריך לטייל לבד, אבל, אם זה מדגדג לכם ורק הפחד עוצר, אז יש מה לעשות. בתמצית – טיול לבד זה כל המנעד בין פחד לחופש. מעבר לעניינים הטכניים של איך להסתדר, צריך הכנה קטנה בהבנת תחושת החופש שפתאום נפתחת בענק בטיול כזה, ומפה זו שאלה של כמה אני מרשה לעצמי לקחת ממנה. המרשה, לרוב קשור לפחד. תכף אספר על היערות שהלכתי בהם, לבד, קילומטרים, פחדתי? נו, ברור, אבל זה לא אומר שזו לא היתה החלטה אחראית ואז כבר אין פחד. את השאר אספר בהרצאה

ועכשיו קצת ממה שיש לעשות בעיר, ומחוץ לעיר

בעיר: ללכת. העיר שטוחה ומאד נוחה להליכה. הלכתי בממוצע בין 15-20 ק"מ ביום ואני לא חריגה. כולם הולכים או רוכבים. יש יותר אופניים ממכוניות. גם כשמכוונים אותך לאן ללכת תמיד האופציה הראשונה היא – תלכי ברגל, גם אם זה חצי שעה הליכה, בגשם

לאן? אז קונטרה לגנים של הזקנים, המרכז לאמנות מודרנית נמצא באי מלאכותי קטנטן. אזור עמוס מכולות, מוסכי יאכטות, מבשלות בירה, מזון, אווירה, העיצוב מלא חלודה וברזלים. כמו שאני אוהבת

לא רחוק משם, עוד אזור תוסס על הנמל, עם אווירה שמזכירה את ניו יורק, לונדון ואפילו תל אביב. יש גם מסעדות וקפה ואלכוהול מעניין, ובונוס מיוחד למי שממש רוצה לאכול משהו מ'נומה' המסעדה הטובה בעולם, ופחות מתחשק לו גורמה. יש את מסעדת POPL שנפתחה בתקופת ביניים של המסעדה, ויש שם המבורגרים טובים, אני לקחתי את הטבעוני, וקוקטיילים שווים. וויסקי תפוח-קינמון באמצע היום עובד יופי. ועוד רגע בענייני אוכל – יש גם את עוד בוגרת נומה, היאה דה סאנשז, שמוציאה את הטאקו המושלם בעולם מחוץ למקסיקו נמצאת בקיץ בשוק האוכל ומהסתיו במיטפאק, עוד אזור מלא אווירה, בעיקר בערב

מהאזורים האלה קל להגיע לשכונת כרסטיאניה. שנדבר על זה רגע? ביוון יש שכונה שאני מאד אוהבת, אקסרחיה. כולה אנרכיה אחת גדולה אבל יש בה קסם. נהג המונית באתונה הסביר לי שיש עוד 3 שכונות כאלה בעולם, גם בברלין ובקופנהגן. אה, מתי יצא לי להיות שם, אמרתי לו. זה היה בקיץ האחרון. ובכן. הנה

בגדול זו שכונה של סקאוטרים, שנכנסו אליה בסוף שנות ה- 60 כשהצבא יצא משם. מאז הם גרים בבתים שהם לא משלמים עליהם בתוך עננת וייד מרשימה. בתוך השכונה בתי קפה לצד דוכנים למכירת סמים קלים. אנשים עומדים בתור כמו לפלאפל, והדילרים מפזרים לכולם את אותה הבטחה – זה חומר טוב. יש גם כל מיני עניינים קהילתיים – ספריה, מדפים עם כלי בית להשאלה, בנייה אקולוגית מעניינת. נראה לי שאם הייתי מגיעה לשם שוב, הייתי לוקחת סיור לשמוע לעומק, יש כל מיני פרי טורס, או שלא הייתי מגיעה לשם בכלל. אני גרה מספיק שנים בפרדס חנה וגם פעם גרתי בסקאוט לכמה דקות

ובקטע חברתי שאני יותר מתחברת אליו – בשכונה אחרת, יש את פארק 'סופרקלן'. הפארק הוקם בשכונת מהגרים מגוונת. המתכננים הדנים רצו לתת לתושבים, הרגשה מסוימת של שייכות למדינת מוצא שלהם, ובנו מתקנים מאפיינים. יש פה כמה דוגמאות. חוץ מזה, אם כבר הגעתם יש באזור מיקס שווארמות, דוכנים טורקים מעוררי תאבון, ובתי הקפה ומסעדות מגניבות ויפות ביותר, והתחרות קשה

גם בהמשך באזור של שוק הפשפשים של שבת, בפרדריסברג, היו בת קפה מיוחדים, ובכלל זאת נראית שכונה שהייתי חוזרת ובודקת יותר. גם באזור, ליד בית הקברות, המאפים המופתיים של Andersen & Maillard

אפשר ללכת גם למקומות קלאסיים, כמו הנמל הישן עם הבתים הצבעוניים, לרויאל דניש לייברארי, הסיפריה הלאומית, המכונה גם היהלום השחור שהיא מאד מרשימה. וגם לגני טיבולי. רגע אתעכב עליהם. לא באמת התכוונתי ללכת ללונה פארק לבד, אבל, זה לונה פארק מיוחד עם מתקנים מ – 1840 מלאי קסם מתוק של ילדות. הגעתי בערב גשום, תכננתי לעשות סיבוב מהיר ולצאת. לא הייתי בטוחה שבכלל יהיה שם מישהו עם כל הגשם הזה ב- 10 מעלות, ובכל זאת המקום היה מלא. לאף אחד לא הזיז שגשם וחושך וקר. אנשים התעופפו להם בקרוסלות, טסו ברכבות, טיילו בנינוחות בתוך פארק שכולו מקושט באקסטרים להלוואין

מבחינת אמנות, כל העיר הזו היא יצירה אחת גדולה, מבנים אדריכלים מודרניים ועתיקים מרשימים מאד ומוזיאון לכל דבר שתדמיינו. אני וענת יצאנו בערבים, והחלפנו חוויות קופנהגן של כל אחת מהסיבובים בבוקר, וזה היה נראה שאנחנו מבקרות בשתי ערים שונות. כבר בערב הראשון התקיים 'לילה תרבות' הרבה מאד אירועים ומוזאונים פתוחים. עשינו סיבוב ונכנסו גם לגליפטוטק שבדיוק היתה בו מסיבת אוזניות אפריקאית, ואח'כ עברנו בעד מסיבות רחוב עד שלא יכלנו לזוז עוד מהיום הארוך הזה. בכלל הבילוי עם ענת בערבים היו השדרוג מצחיק, שנון וכייפי לאללה

גם מחוץ לעיר יש כמובן הרבה מאד אמנות, והיה לי קשה להחליט לאן לנסוע. בסוף, כמו כולם, הגעתי למוזיאון לואיזיאנה. מהמוזיאונים היפים שביקרתי בהם. המבנה המיוחד על שפת הים, ומציג אמנות מודרנית

Ordrupgaad

מוזיאון נוסף, שזוכה להרבה פחות רעש, אבל הוא מאד יפה ומציג אוסף מרשים של החבורה הצרפתית מתחילת המאה ה – 20, גוגן, פיסארו, דגה, מאטיס לצד אמנות נורדית קלאסית. כמו בלואיזיאנה, גם פה הגן שופע פסלים ומייצבים מעניינים

מחוץ לעיר. הסיבה שבכלל רציתי לנסוע, הייתה למצוא מקום בטבע שבו אוכל לצייר במשך ימים. לא ברור איך זה התגלגל לטיול כזה אורבני, וכדי לאזן נסעתי ל- 3 ימים למקום שדי המרתי עליו. ראיתי במפה שיש בו אגם ויער וזה הספיק לי. ההימור היה סופר מוצלח!! הגעתי למקום קטן. ברכבת לשם שוב נתקלתי בענת השניה במקרה, זה כבר היה ממש ווירד.. שעה קודם נפרדנו ופה בהחלטה ספונטנית הצטרפה אליי ליום הראשון עד הערב. טיילנו ביער עם שלכת כתומה זהובה ושטיחי פטריות. בימים האחרים הלכתי שעות במסלולים ירוקים ויפים ביערות יפים, ישבתי במצפורים שקטים, עליתי לכפרים חצי עתיקים עם גגות קש מפעם ומרצדסים ופרארי בחנייה, טיילתי בין סוסים נורדים מלאי פרווה לפרות וג'מוסים ענקיים. ברווזים ואווזי בר עפו בשמים בלי סוף, וכן, גם ציירתי. עשיתי לי אווירת 'היגה' עם נרות ומוסיקה מסיני, וציירתי שעות

לסיום, המלצה לשדרוג הטיול ובכלל

בחודש הנסיעות הזה הורדתי אפליקציה בשם 'סטוריטל' לשמיעת ספרים. ההקראה טובה והמבחר מעולה. חיפשתי ספרות נורדית להיכנס לאווירה ושמעתי ומאד אהבתי את – 'נגד הטבע' של תומס אספדל, סיפור נורבגי על יחסים שכתוב מעולה, 'האורחת' של רן גלוזמן, יותר גרמניה, שהיה בו משהו מהפנט בהאזנה. 'מקום קטן' של ג'מייקה קינדקייד, סיפור שמערער את המושג הרומנטי של להיות תייר, ואת '24 שעות בחיי אישה' של שטפן צוויג, קלאסי. כולם בהוצאת לוקוס המצוינת

– זהו להפעם. חכו שירגע הקור וקדימה לדנמרק

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים