שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 147, לילי. just do it

כך נפגשנו: אז מה יצאתם לרחובות? הופתעתם לגלות את החיידק החברתי, שנמנם אצלכם עד כה בשקט? מפתיע לא? אולי לא את כולם. יש אנשים שהימים האלו הם ציור צבעוני של הפנטזיה שלהם, לחשוב על קריאה המונית ברחובות המדינה לצדק חברתי. חלום.

הם, זו קבוצה של אקטיביסטים, שפועלים לשינוי חברתי כחלק מדרך חיים, שמצריכה השקעה של זמן, של אנרגיות ועוד משאבים. הם פועלים לשנות משהו בחברה, שבסוף גם אתם תיהנו ממנו. לא מחכה להם בסוף הדרך איזה תואר נכסף או תלוש שמנמן, האמת שלא מחכה להם תלוש בכלל, גם לא רזה. התלוש האמיתי, שנותן את הסיפוק הוא אחר.

אף פעם אי אפשר לדעת איך יגמר המאבק, הרבה פעמים זה לנגח בירוקרטיה ואנשים אטומים. גם מה שקורה היום, עדין לא ברור. לכן, מאד רציתי לדבר עם אישה שתספר לי על מאבק שהצליח וכמו קסם לילי בדיוק שלחה לי מייל. לילי מזיזת הרים סדרתית. תקשיבו לאישה הזאת, תצטרפו להמונים ששמעו אותה בעצרת בשבת. ממליצה מאד שאחרי שתקראו כאן, תשמעו את הנאום, (יש לי לינק בסוף), האישה הזאת מנהיגה מהסוג שכולנו מחפשים בנרות בפוליטיקה.

1. מתי התחלת להיות אקטיביסטית?

זה התחיל באוניברסיטה, לא באתי מבית כזה. הייתי סטודנטית בתוכנית ‘רביבים’, תוכנית מצוינות להכשרת מורים. הייתי אז עם קבוצה קטנה של אנשים איכותיים, ושם התפתחה אצלי לראשונה המודעות החברתית והפמיניסטית, התחלתי להתנדב בעמותות שונות.

2. מה היה הדבר הראשון שפעלת לשנות והצלחת?

הקמת התינוקייה באוניברסיטה העברית. ראיתי שהרבה מאד אמהות, בעיקר בחוג לחינוך, מגיעות עם תינוק ללימודים ומסביב את הקשיים של להיות אמא ובכלל בהריון, בתוך המסגרת האקדמאית. במשך שנה וחצי התדפקתי על דלתות, השגתי חתימות, עד שזה הצליח והוקמה התינוקייה הראשונה.

לאחר מכן במשך 4 שנים, הקמתי בכל שנה תינוקיה נוספת והמודל הועתק בהרבה מאד מוסדות לימוד אחרים.

3. מה עושים אחרי שזה מצליח?

ממשיכים הלאה. אני כבר 7 שנים בתפקיד 'רכזת מגדר והורות’ באוניברסיטה העברית. אני היחידה בארץ עם תפקיד כזה, תפרו אותו במיוחד בשבילי ובמסגרתו אני דואגת לזכויות ותנאים נוספים שיקלו על האמהות הסטודנטיות, כמו חדרי הנקה, משטחי החתלה חנייה חינם לנשים בהריון, הקלה בתנאי הבחינות והרשימה עוד ארוכה.

השנה זו שנה מאד מרגשת עבורי כיוון שמועצה להשכלה גבוהה הכירה בחלק מהדרישות וחברת הכנסת גילה גמליאל מקדמת תמיכה של הדברים בחוק.

4. מה מניע אותך לפעול כך במשך שנים? הרי להיות אקטיביסט מצריך להשקיע לא מעט, והנה הצלחת לשנות, תרמת את שלך ויכולת לנוח.

אי אפשר להפסיק כל עוד יש אי צדק. זה חיידק לצדק שבוער בעצמותי. אם יש לך אמונה בצדקת הדרך, ולא הידיעה שתצליחי, אז את תדפקי על כל הדלתות שיש ותכתתי רגליך ולא תפסיקי עד שלא תשני.

אני אישה עובדת ויש לי ילדים קטנים, (בוגרי התינוקייה באוניברסיטה) וגם כשהייתי סטודנטית למדתי בתוכנית מאד אינטנסיבית של 6 ימים בשבוע ועבדתי תוך כדי אבל תמיד מצאתי את הזמן. זה עניין של סדרי עדיפויות לדברים שאת מאמינה מהם.

זה המון זמן שיכול לבוא על חשבון המשפחה והבית. חוץ מזה יש הוצאות כספיות וזה לוקח המון אנרגיה, אבל כל זה שולי, כי יש גל אנרגיה אדיר שאני מקבלת מהאקטיביזם הזה חזרה.

אני מקבלת המון פידבקים מאנשים, כמו סטודנטיות שאומרות לי שבזכות התינוקייה הן יכלו להניק, יכלו ללמוד ולא לקחת שנה חופש, לא התפשרו על הלימודים. זה המון! ובכלל להצליח להציף נושא מוזנח כמו חינוך, לסדר יום החברתי- תקשורתי, זה מאד חזק מבחינתי.

5. את כבר 10 שנים בתוך העשייה לצדק והנה הזרם התת-קרקעי הזה לצדק, פרץ החוצה כמו גייזר, איך את מרגישה בימים כאלה?

האווירה הציבורית הזאת מדהימה והיא מרגשת המון אקטיביסטים כמוני. אלו ימים שהם בבחינת חלום, לראות אלפים שיוצאים לרחובות ומביעים את הכאב.

הנושא לא דבר חדש. מורות צועקות מזמן. מורות שבתו מזמן, אבל היום יש מנהיגות צעירה שקמה עזבה את המזגנים ולא נחה ופועלת ויש כמובן גם את הרשתות החברתיות שמעצימות את הקול.

6. ובכל זאת, יש עדין ציבור מנותק, כזה שהעניין נוגע לו אבל הוא לא ממש עושה

כולם יכולים להשפיע! יש מנעד רחב של פעולות. גם אם את אמא ומטפלת בילדים בבית, את יכולה להשפיע. ולא חייבים להיות אקטיביסטיות כמוני. תקימי קבוצה בפייסבוק, תכתבי בלוג, תחתמי על עצומה, יש מה לעשות, זה עניין של רצון.

7. אתמול עמדת ודברת מול קהל של עשרות אלפים, דמיינת פעם שזה יקרה?

לא.. בנקודה שבה התחלתי, לא דמיינתי שאגיע לרגע כזה אבל היום אני יודעת שאני יכולה להגיע ליותר מזה.. העצרת אתמול הייתה חלק מתופעה של שחיקת מעמד הביניים. זה פשוט היה מדהים לראות קהל אוהד של 15,000 אלף איש!  

אנשים רבים מצטרפים ורוצים לפעול למען המאבק, זו תחושה אדירה. את יודעת שאת עושה משהו שהוא צודק. זה שווה את הכל.

לפני הקלעים קפצתי מהתרגשות. אמרתי לקהל שמה שקורה זה חלום. הראל סקעת שעלה אחריי אמר לי 'לילי מאד ריגשת אותי ואני תומך במאבק, והלוואי והייתה לי מורה כמוך’ ואחר כך חיבק ונישק וזה מאד ריגש אותי וגם אמרתי לו שאני יודעת שיש לו השפעה גדולה על בני הנוער, בהם טמון פוטנציאל אדיר להנהיג את השינוי.

אפשר לעשות ולשנות, רק צריך לשנות את סדר העדיפות, לצאת מהכורסא, להפסיק לקטר ולעשות!

לנאום של לילי ב you tube   > לטקסט הנאום >

לילי בן עמי. צילום יערה מזרחי

———-

 רוצים-רוצות להגיב    ? היכנסו כאן לפייסבוק   

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים