יום 61, לימור. בדרך אל, בדרך מ..

כך נפגשנו: נראה לי שפחות ופחות ‘ילדים’ יודעים מה הם רוצים להיות שיהיו גדולים. אפילו האמהות שלהם, לא סגורות על זה אם הן רוצות שיהיו רופאים או עורכי דין, בשל השביתות ועודף המתמחים.

זה לא פשוט למצוא 'מקצוע’ בעולם דינמי. איכשהו לנו הנשים, ההתעוררות מגיעה הרבה פעמים, אחרי הלידה. ההזדמנות לעצור ולשאול 'מה’, הברור הזה של הרצון שלנו, מול המציאות. לימור עדין לא מצאה תשובה חד משמעית, אבל לפחות הגיע שקט.

מה את רוצה להיות שתהיי גדולה?

אני לא יודעת מה בעתיד, אני יודעת מה כרגע. אני בתהליך אישי של עדין לחפש, וכרגע מוצאת חיבור לתחום של נשים ונפש, דרך מגע. דרך עיסוי המשלב 'התמקדות’ והקשבה. גם זה הגיע מתוך חיפוש מאד תהליכי.

מתי הוא התחיל?

עד הלידה עבדתי בעסק משפחתי, אבל נורא פחדתי לחזור לשם. ידעתי שיש בי איכותיות נוספות ממה שאני מבטאת שם. הרגשתי שלא מספיק טוב לי.

אחרי הלידה נכנסתי לקונפליקט עם עצמי, כי מצד אחד מאד לא רציתי ללכת לעבודת מזכירות, שזה מה שהכרתי, ומצד שני רציתי לפרנס. נכנסתי לואקום מאד גדול.

מה הוא עורר בך?

בעיקר פחד. פחד מאד מאד גדול  שאני לא יודעת מה אני רוצה, שאני לא יודעת מי אני. מין תחושה שאני לא מכירה את עצמי. כל מה שהכרתי קודם, כבר לא מרגיש לא נכון, אז מה כן? ז הייתה תקופה של מהפך גדול, מצד אחד ילדתי, מצד שני הייתי בואקום, בריק.

הפחד שיתק או שדחף אותך לעשות?

הלכתי ללמוד, כי אני למדנית כזו. הייתה לי תחושה שאם אלמד, אמצא את המקום שלי. היה חשוב לי התקרב לכל הנושא של פמיניזם והמשכתי מפסיכולוגיה לתואר שני בלימודי מגדר.

כל הלימודים הרגשתי מועקה גדולה, כי לא ידעתי מה אני רוצה לעשות עם זה, נרשמתי להנחיית קבוצות, והקמתי את העסק, הנחתי קבוצות, זה היה נורא קשה בהתחלה, אחר כך הקמתי את האתר, וקיבלתי פידבקים מאד טובים.

הגעת את הנחלה?

לא.. גיליתי אחרי כמה קבוצות, שזה לא ממש ממש זה, למרות שזה מאד הצליח. זה מאד הפחיד אותי. היה פער נורא גדול, כי נשים מאד נהנו מהחוויה שלהן, הגענו יחד למקומות משמעותיים, אני עשיתי שינוי, אבל זה לא הרגיש כמו הדבר הנכון עבורי.

נשמע כמו שלב שמצריך ברור יסודי

כן, וזה מה שעשיתי אבל לא בכוונה תחילה. במקביל לכל החיפושים, הרגשתי עצבות, לא ידעתי לנסח למה. חשבתי שזה עניין לא פתור מחוויית הלידה שלי ורציתי לעשות תהליך עם זה.

הכרתי את קרן, שהייתה סופרוויז'ן עבורי, מישהי שהיא כמו מדריכה, שאיתה עושים עבודת התפתחות אישית ומקצועית. היה חיבור מאד חזק ביננו.

התחלנו מהמקום של הלידה, אבל זה היה מחובר לכל החיפוש העצמי והביא תהליך שהתפתח דרך המון רגישות והמון אפשור. הרגשתי שאני לומדת שפה חדשה שעוזרת לי לדייק יותר עם מי שאני. במקביל אני לומדת גם היום 'התמקדות’. בכל הדרך הזאת, הבנתי הרבה דברים שהביאו אותי למה שאני עושה היום.

למשל איזו הבנה הגיעה לגבי הפחד?

התהליך הזה מאפשר להיות עם כל מיני דברים שאנחנו חוות. להבין שזה לא אנחנו, אלא שיש בנו חלק שמפחד עכשיו, כמו שיש בי חלק של אופטימיות. בגלל שאני לא בקשר עם החלק של הפחד, הוא מאד מציף אותי.

אני לא אשאל אותך מה הלאה

אני מרגישה שנורא מסקרן לאן התהליך יוביל אותי, אבל לא כל כך משנה לי לדעת בדיוק. יש הקשבה פנימית ואין הכרח להיות במקום מסוים.  אני עושה את מה שאני צריכה לעשות, בקצב שלי, עם כבוד לתהליך.

מבחינת העיסוק הנוכחי, זה מאד קרוב אבל עדין לא מדויק מספיק, עם זאת, זה לא מפריע לתחושה הפנימית שאני מרגישה כבר על הדרך. יש משהו שכבר קורה ומאד מעניין. אני מכבדת את המקום שמבקש לאט לאט.

לימור לוי אוסמי >

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים