יום 60, שרון. כל עצמותיי תאמרנה.

כך נפגשנו: כדי להבין את שרון ואת הראיון, צריך לראות אותה אומרת את המילים, מתווכת את התיאורים, שבחלקן היו קשים עבורי, בנעימת קולה הרכה, בחיוכים הקטנים.

כבר לפני שנה שעלתה התערוכה ‘אביבה – דרכה של פילה’, אני זוכרת איך מצד אחד נרתעתי מהרעיון, ומצד שני הסתקרנתי מאד ורציתי להבין עד לאן הדחף האמנותי לוקח.

מה שהקסים אותי בראיון עם שרון, שזה בכלל בא לה בטבעיות, היא לא עושה סיפור גדול מדרך יצירת האמנות שלה, גם אם מדובר בלחפור בקבר של פילה.

1. איך הגעת לפילה?

שמעתי בעבר שמתו שתי פילות בספארי. ניסיתי לברר מה עושים עם הדבר הענק הזה, איפה קוברים אותו? זו החיה הכי גדולה.. עניין אותי להבין איך מתייחסים לחיה מבויתת, אחרי המוות שלה.

2. לא היה נשמע לך שפשוט קוברים אותה וזהו?

לא.. עניין אותי אם זו התנהלות של טבע למשל, אם נותנים לחיות אחרות בספארי לאכול אותה. עניין אותי עד כמה נקשרים לחיות בספארי, כמו לחיות מחמד.

3. ומה התשובה שקיבלת?

שיש בספארי בית קברות לחיות הגדולות. במקרה פגשתי מישהו מהמושב שאני גרה בו, שעובד בספארי. התחלתי לתחקר אותו והוא אמר שיש ממש מפה, שבה רשום איפה כל החיה קבורה. הם יודעים איפה יש ג'ירפה, איפה יש קרנף ואיפה יש פילה.

4. מה עשית עם זה?

רציתי להוציא את הפילה האחרונה שמתה שנתיים קודם. אמרו לי שאין מצב כי היא בטח במצב של ריקבון מוחלט, אבל שיש פילה שמתה לפני 13 שנה. חשבו שהיא במצב של עצמות, אבל תוך כדי חפירה, גילו שעוד לא. היא הייתה עוד עם השומן שהיה שם.

5. זה לא הגעיל אותך?

היו קטעים שזה עשה לי גועל.. אבל לא יותר מידי. אחר כך בישלתי את העצמות היה צריך לנקות אותן לתערוכה, ידעתי שאני אעשה איזשהו מיצב איתן.

6. בישלת ??

כן, בתוך חבית נפט ענקית על מדורה

7. זה לא ביזארי? לא חשבת 'יואו אני מבשלת עצמות של פילה’??

לא

8. היה לך כיוון, ידעת עם מה את רוצה לצאת עם זה ?

לא היה לי מושג. שכרתי מנוף וצילמתי את החפירה. לא ידעתי מה אני אמצא. מה יהיה ההמשך. המחשבה הייתה להביא את העצמות ולעשות איתם תערוכה. רציתי שזה יהיה משהו אינטואיטיבי שלי, בתוך הדבר הזה. ככה נוצר הוידאו השני שהצגתי, שאני נכנסת לתוך הפילה.

9. מה זה הפעיל אצלך רגשית?

וואו זו הייתה תקופה אינטנסיבית. בחפירה עצמה הייתי עם דלקת ראות, חולה לגמרי בשבילי זה היה כמו להוציא את אבות אבותיי מהקבר. זה היה מאד חזק.

זה לקח אותי מאד למקום שסבתא סיפרה לי עליו, המושג 'אדמה חיה’, אומרים את זה בפולנית.  ככה אבא ואמא שלה נקברו. עשו קבר גדול ביער וזורקים את כולם ועדין היו אנשים חיים מתחת, ככה שהאדמה המשיכה לזוז.

בעבודה שלי, זה היה לחזור לדבר הזה. להרגשה הזאת שיש חיים מתחת לאדמה כל הזמן. זה משהו שמלווה אותי כל החיים שלי.

10. למה? בגלל הסיפורים האלה?

אני חושבת שבגלל הסיפורים האלה, גן ההישרדות שלי מאד מאד חזק. סבא שלי ברח ליער במלחמה ושרד מלאכול חרא של פרות. הוא קשר את עצמו בלילה לענפים וטלטל את עצמו כדי לא לקפוא מקור, הוא אכל פטריות רעילות שכבר פיתח אליהן חסינות. אני זוכרת שבתור ילדה היינו הולכים איתו לחפש פטריות והוא היה טועם ואומר, 'לא זה רעיל’. מין משהו הישרדותי שנמצא גם בי.

11. איזה זה משפיע בתוך החיים שלך?

נתחיל מזה שכל מקום חדש שאני מגיעה אליו אני מחפשת מקום מסתור. מחפשת את כל הצמחים שאני יודעת שאפשר לאכול, למקרה שיהיה צריך משהו כזה. זה משהו מאד בסיסי.

12. את מפחדת?

לא יודעת מה זה, זה לא פחד מודע. אני בן אדם מאד רגוע ואני לא מפחדת מהסוף או ממוות.. מצד אחד ומצד שני ההרגשה הזאת שהכל חיים. יש חיים בכל מקום. כן, גם שאני הולכת פה באדמה הזאת, יש מתחת חיים. זו תחושה שאני זוכרת מאז שאני ילדה, שמלווה אותי.

זה גם הפלא מאז שאני ילדה. מפליא אותי ששום דבר לא נגמר, כל דבר מתפרק לעוד משהו. אפילו ברמה של מים, שמתפרקים לאדים, שהופכים לגשם, שמשקים את האדמה. שום דבר לא נגמר גם הגוף שלנו באדמה הופך למשהו אחר. אותו דבר העבודה הזאת.

13. מה העבודה הזאת הביאה לך לחיים?

הרבה ידע על אנטומיה של פילים..בעיקר הרבה מידע.

14. וכשסיימת הכל, הגיע ריגוש? סיפוק? הסתכלות אחרת על מוות?

לא, גם אין נקודה כזאת של זיקוקים. בתוך התהליך יש התרגשות ממה שיצרתי. הסיפוק בשבילי מגיע מזה שאני לומדת דברים חדשים, כשאני מסיימת אני ממשיכה לפרויקט הבא.

——–

שרון גלזברג מציגה ב 14.5.2011 בתערוכה קבוצתית במתחם נחושתן נווה צדק, רחוב אילת 61 תל אביב

 ——–

רוצים-רוצות להגיב? הכנסו כאן לפייסבוק

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים