יום 8, מרים. אין גבול לכאב

נפגשנו כך: התקשרתי להציע למרים להרצות בקורס, אמרתי שאשלח פרטים במייל. היא אמרה שזה יום שהיא לא תהיה מחוברת למייל.

את לא תהיי מחוברת? התפלאתי. כן, היא ענתה, אני הולכת ללוויה של המשפחה מאיתמר.

1. יש אנשים ששומעים על אירוע כזה ואחרי ההלם הראשוני, מעדיפים לא לתת לזה להיכנס למחשבות. איך זה אצלך?

בדרך כלל כשיש אירועים מהסוג הזה אני משתדלת להזהות כדי להרגיש את הכאב. כדי שזה לא יעבור לידי, אם כי אני מרסנת את עצמי ושמה גבולות. פה זה היה אחרת.

2. למה?

בגלל האמא. אני חושבת כמה אנחנו דומות. אנחנו באותו גיל, ואפילו למדנו יחד שנה אחת בתיכון.

לשתינו 6 ילדים, הגדולה בת 12, שלי בן 12, יש לי תינוקת קטנה שגם עדין ישנה איתי במיטה. זאת אותה דרך של חינוך של המגזר הדתי לאומי, אותו סגנון חיים. אני בקלות יכולה לדמיין איך יום שישי שלהם נראה, עם הילדים שמשתוללים מסביב לשולחן והצעצועים המפוזרים..

3. איזו מחשבה נשארה איתך?

כאמהות אנחנו רוצות להגן על הילדים שלנו, ועד כמה שזה נורא שהיא לא יכלה להגן על הילדים שלה. וגם התמונות נשארו אצלי בראש. עשיתי טעות וראיתי את התמונות מהאירוע, וזה פשוט עשה אותי חולה פיזית. אפילו לא יכולתי להישאר בלוויה עד הסוף, הרגשתי כאבים בגוף.

4. את גרה בירושלים. היית מוכנה לגור באיתמר?

גרנו שנה בישוב, בשילה. לי זה קשה לגור ביישוב, אבל אני יכולה להבין למה גרים שם.  אני מכירה המון אנשים שגרים בישובים. מה שרואים בתקשורת זה לא חיי היום יום. יישוב זה מקום מאד חברתי,  יש הרבה קשרים חברתיים ולילדים זה נפלא. יש כל מיני סוגים של יישובים, איתמר זה בהחלט אחד המקומות הכי קשים, שעבר יותר מדי טרגדיות.

5. איך כל המצב הזה נראה מהעיניים שלך, של מי שבאה מקנדה?

בתקופת האינתיפאדה בשנת 2000 גרתי בירושלים, וזה היה מאד קשה. כל יום היו פה פיגועים בלי סוף, אני זוכרת את עצמי בוכה ומתפללת שכולם יחזרו הביתה בשלום. המשפחה שלי מקנדה כל הזמן ביקשה שאשמור את הדרכון הקנדי ולא הבינו איך אני גרה פה.

אבל הכל יחסי. מקנדה תל אביב נראית מטורפת. מתל אביב, ירושלים נראית מטורפת, ובירושלים העיר העתיקה נראית מטורפת – אז מה יהיה? איפה נהיה? אין לנו לאן בית אחרת, זאת המדינה שלנו לטוב ולרע.

האבסורד הוא שבאותה שנה הדוד שלי נרצח בטורונטו על רקע אנטישמי. הוא הלך לאסוף מישהו מהפיצריה, וגוי שהיה במקום וחיכה לסמים, הצביע על הדוד שלי שהיה בלבוש חרדי, וקרא בקול שהוא רבי, הוציא סכין גדולה ודקר אותו למוות.

6. מה חשוב לך להגיד לאנשים מחוץ למעגל שלך?

הפילוסופיה שלי אומרת שהבעיה שלנו כעם זו האחדות. כל הבעיות נובעות כי אנחנו מפולגים. בסוף אין נכון ואין לא נכון. אל תשפטו אנשים אחרים. בכל אדם אפשר למצוא את מה שלא נכון בו ועדיף שכולנו נסתכל בחיובי באחר. ובמקרה הזה, זו פשוט טרגדיה. זה רשע לשמו. זה לא משנה איפה הם גרים או לא גרים. אין שום דבר שמצדיק דבר כזה.

7. מה לקחת מזה ברמה האישית?

הדברים האלה גורמים להסתכל על החיים אחרת. חיבקתי את הילדים שלי יותר חזק, נתתי להם יותר סבלנות. הערכתי את זה שכולנו בריאים ונמצאים ביחד. להעריך את מה שיש.