יום 47, נאוה. בדרך אל החופש.

כך נפגשנו: בתוך כל חופשת הפסח הארוכה וסיפורי החירות, התחשק לי לדבר עם נאוה. נאוה היתה מורה של אסירים בבתי כלא, במשך 7 שנים ושם לימדה אותם, והכשירה אותם לפני שהם משתחררים מהכלא לחיים. וגם, נאוה היא אמא של יעלי, מהראיון על ההערצה לג'סטין.

1. היית מורה לפני כן? איך הגעת לזה?

בדיוק חזרנו מחו"ל אחרי תקופה שגרנו שם, ופגשתי מישהי מהכפר שאני גרה בו שהציעה לי להגיע לראיון. אמנם לא הייתי מורה לפני כן, אבל באופי שלי אני תמיד אומרת שאני יכולה. אני בכלל מאמינה שכל בן אדם יכול לעשות הכל. לומדים תוך כדי תנועה. הכל בראש.

2. זה לא הרתיע אותך לעבוד בכלא?

ממש לא, להיפך, זה סיקרן אותי מאד. רציתי לדעת איך זה מתנהל, איך נראה כלא מבפנים, מי האנשים שנמצאים שם. העבודה מאד מאתגרת, כל יום מחדש. זה לא מפעל, אין שגרה. מאד נהניתי לעבוד שם. את מתמכרת לאנרגיה. תשאלי כל אחת שעובדת בכלא, הרוב יגידו שהן מאד נהנות.

3. מפתיע, תסבירי

את נמצאת באופוריה, בחלום. את משהו אחר, בתוך משהו חשוך, ואת נותנת את האור.

4. ובכל זאת, יושבים מולך אנשים שחלקם הואשמו בעבירות קשות כמו רצח, פדופיליה, זה לא מעורר את השיפוטיות? את הראייה הביקורתית?

קיבלתי הדרכה מראש וליווי, והשתדלתי לא לקרוא תמיד מה אותו אסיר עשה. בסופו של דבר את מסתכלת עליו כבן אדם שמבקש להשתנות ואז עוזרת לו.  לימדתי את כל כל סוגי האסירים. מגיעים ללימוד אסירים שאלו הם השנים האחרונות שלהם בבית הסוהר, הם בדרך החוצה, אל החופש ורוצים לשקם את עצמם. הם באים ללמוד יום יום, הם רוצים לעשות שינוי ומישהו צריך לתת להם צ'אנס.

5. היה משהו במפגש היום יומי, שלקח אל מעבר ללימוד?

את לומדת להכיר אותם היטב. לפענח את הבעות פנים שלהם ולדעת מה עבר עליהם באותו יום. הם גם מרגישים בנוח לפנות אליך ולא לעובדת הסוציאלי כי את האדם האזרחי היחידי שפוגש אותם. יש פתיחות גדולה מאד והרבה אמון, לכן אף פעם לא פחדתי, למרות שהם מנסים אותך כל הזמן.

6. אחרי תקופה את כבר לומדת את הקודים שלהם?

כן בהחלט, לפי איך שמישהו הולך במסדרון הוא יכול בתנועות ידיים שלו להעביר מסר שלם של תביאו לי סיגריות ולהסביר מאיפה.. גם לפי הקעקועים את מבינה הרבה. לכל ציור כמעט יש משמעות, בעיקר אצל אסירים מרוסיה. אם זה טבעת, או רובה, או פרח. אפשר להבין אם הוא ישב בכלא כבר ברוסיה, מה המעמד שלו פה. הרבה דברים

7. מה מתוך העבודה נכנס אליך הביתה בסוף היום?

אלו לא דברים שבריא להכניס הביתה.. את מספרת לילדים שיש דברים לא טובים שגם קיימים, אבל לא בפרטים. את הסיפורי הצלחה כן, בהחלט. שם יש מקום להביא הביתה מכתבים שהם כותבים, לספר על הפידבקים שאת מקבלת שהם הצליחו לקרוא בזכותך, שהם לא צריכים שהילדים שלהם יקריאו להם את המכתבים יותר, הם יכולים לבד, מרגישים בעלי ערך. דברים אחרים נשארים בחוץ.

8. את מסתכלת על התקופה שם בגעגוע?

הרבה פעמים כן, אבל גם היום אני עושה משהו שהוא מרתק. אני עובדת בעמותת ‘אנוש’ לפגועי נפש, וגם שם לא חסרים אתגרים..

—–

אהבתם? שתפו את הפוסט | הצטרפו לפייסבוק

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים