יום 172, נויה. העין של הטייגר (the eye of the tiger  )

כך נפגשנו: בפעם ראשונה נפגשנו אצל ליאת, ואז הבנתי שהשיחה עם נויה מצריכה סוג של ריכוז. בזמן שהיא מדברת, היא מתארת תמונה, מציירת פרטי פרטים של עומק וכוונה. אחר כך פגשתי את הצילומים שלה ונדהמתי לראות את השתקפות אותו הרושם, בתמונות.

נויה אומרת לי ‘אני לא צלמת, אני מצלמת’, מתעקשת על הניואנס ולי זה לא אכפת. כל פעם שאני רואה צילומים שלה, אני מרגישה שיש להם כוח להמיס גם חומות ברזל, להיכנס פנימה פנימה בבום טראח. מה יש בהם? אולי החדות. אולי הטשטוש. בטוח שזה ה'מה’ שהיא בוחרת לצלם. רובנו לא מסתובבים להביט באובייקטים האלו פעמיים, לא מבחינים בפוטנציאל שיש בשלם הזה מולנו, שמסתתרים בו כל-כך הרבה פרטים.

עכשיו תתכוננו לעוף. תהיו מרוכזים, עליתי עם נויה גבוה, כדי שנוכל להבחין בפרטי הסיפור שלה.

1. מאיפה את מצלמת? מאיפה זה מגיע?

אני מצלמת בצורת חשיבה. אני רואה במסגרות. כדי לראות את כל התמונה בגדול, אני חייבת לפרק אותה קודם לחלקים ואז אני מחברת אותם לאחד. זו תפיסה, אני אדם כזה של חלקים.

2. מין חלוקת קשב וריכוז?

משהו כזה אבל זה בא מהפוך על הפוך.. כדי לקבל סוג של איזון חוזר ממה שאני רואה, אני חייבת להתמקד.

הספיגה של המידע מהחוץ פנימה, היא דרך הרגש. זה מין תהליך כזה – ברגע שאני מקבלת את המידע, לטוב ולרע – אני כאילו מתמלאת בכל הבפנים שלי. 

 מאותו רגע, כדי  לעבד את התחושה, ולהבין בשכל מה המידע הזה אומר – אני מפרקת את הרגש הזה לחתיכות. ממש עושה מין ניתוח מאיפה זה בא, למה זה מרגיש ככה, מה מהות התחושה.

3. זה תהליך מיידי או שלוקח לך זמן לעבד?

היום זה יותר איטי מפעם. בעבר ספיגת המידע הייתה מאד מעוררת ומביאה לתגובה מהירה, שלא הייתה מדויקת. ממש נזרקת כמו בומרנג וחוזרת אליי. כמו לא יכולתי להכיל את מה שאני קולטת, וזה היה יוצא החוצה ממני.

בדרך בה הדברים חזרו אליי, למדתי שאני צריכה לעשות פאוזה בין שלב הקליטה לתגובה. זה מאד מקביל למה שקורה בצילום.

במקביל לתהליך הנפשי שאני עוברת, גם לצילום אני מתייחסת אחרת. בעבר הצילום היה לגמרי רגשי ומקרי. היום יש לי יותר הבנה. יותר יכולת להגיד אני יודעת מה אני רוצה להוציא מזה.

4. יש יותר הקשבה לעצמך

גם וגם יותר יכולת שליטה ובגרות. מין יכולת פירוק שליטה ויחד עם זאת לאפשר שליטה. האפשרות לאבד שליטה ולא לפחד מזה, לעשות את זה , לנהל את זה

5. אני בדיוק קוראת בספר* כמה זה קשה לנו לאבד שליטה.. בעיקר בנקודת חיבור לרצון ליצור, ששם יש דחף לאבד את הגבול

זה לא נושא פשוט. כל החיים השליטה הייתה אצלי משהו דומיננטי, וכל הפעולות שלי נבעו מתוך פחד לאבד שליטה.

6. מה הבסיס להרגשה שאת צריכה להיות בשליטה?

בגלל הצפות רגשיות. באתי לעולם הזה עם עוצמות מאד גדולות, עם הרבה סנסורים חשופים, כמו הגזמה באופן יחסי לשאר האנשים. למשל אם אדם מביא איתו לעולם כוס של שמחה, אני הבאתי מיכלית. זה לכל הצדדים לטוב ולרע. היום, ככל שעובר הזמן, הדברים האלה נעשים יותר פשוטים.

7. באיזו דרך?

ההכרה בקיום שלי וההסכמה שלי לקבל את הרגישות הזאת ב – 200%. עם השנים אני לומדת לאזן את הפנים שלי, לא לחיות חשוף.

אני מרגישה שנולדתי הפוך – באתי לעולם חשופה לגמרי ועם השנים אני לומדת ליצור את המעטפת הגנה. הגנה כמו הגנה מהשמש, הכרחית, לא ממקום של להתכווץ. אחרת, אם לא אמתן, זה סבל.

8. תני תמונה של כל הדיבור הזה מהחיים שלך

למשל בעולם האמהות, הייתה סיטואציה שלימדה אותי לשחרר ולאזן.

הילדה שלי הגיעה לגיל 19 כשאני עמוק במסע האישי והפרטי שלי של הגידול שלה. היא עומדת מולי, עצמי ובשרי, ואומרת לי “את חושבת שאת עושה את הדברים בשבילי, אבל את לא באמת רואה אותי. אני יודעת ששאת דואגת לי אבל את לא” ..

הדברים נאמרו בצורה הרבה יותר רגשית, והרגשתי באותו רגע שעולמי חרב עליי. הבת שלי אומרת שאני לא מתחשבת בה? שכל מה שאני עושה, שאני נותנת, זה לא בשבילה? זה היה מאד פוגע וגרם לי ישר להשליך עליה אשמה.

הייתי בשוק ולא עניתי. יחד עם זאת הסכמתי להקשיב לזה באמת. להכניס את זה את פנימה, וזה לימד אותי להבין מה קרה. לקחתי את מה שהיא אמרה ופירקתי בלי מודע, את כל המכלול  הזה לתוכן, לאנרגיה, לטונים, לצבע.

 אחר כך בחנתי את מה שעשיתי ומכל הניתוח הזה הבנתי, שקיבלתי מתנה מאד גדולה מהבת שלי. בעצם היא אמרה לי “אמא את רוצה את טובתי, אבל טובתי היא שקודם תשימי את עצמך במקום הראשון”

9. זה לא קצת מעייף, חיטוט בפרטי פרטים?

אני במהות שלי חטטנית, אני ככה פועלת, אבל זה מגדיל  אותי. הנה ההבנה הזאת שקיבלתי מהבת שלי הולכת איתי גם למקום העסקי, לבחירה המקצועית שלי אם להיכנס לאיזה עסק לעבוד משם, מתוך הארגון, או להתבונן מבחוץ ולראות מה אני יכולה להביא, ולהיכנס נקודתית. עד לפני כמה שנים למשל, לא יכולתי לראות את האפשרות הזאת בכלל.

למדתי להתבונן ולהסכים שאני לא צריכה להתמכר לעסק שאיתו אני עובדת,  להימחק, כדי להביא את המתנה שלי. בדיוק כמו האמהות, שאני לא צריכה למחוק את עצמי, כדי לעזור לבת שלי לצמוח.

10. שזה ביטול של הטואטליות

לגמרי. אני צריכה לתת מרחב כדי שיוכלו לקבל ממני. בדיוק כמו בצילום שאני מצלמת מבחוץ, זה ביטול טואטלי של הטוטאליות.

(*איש לומד לעוף / רונה קינן)

נויה אלון.

עכשיו תיהנו מהנוף הנה 'בהירות’ וכאןבעיני העצומות לרווחה’   וגם את זה 'בדֶרֶךְ חָכְמָה הֹרֵתִיךָ’ ואחרונה – סדרה עם טקסט שמביאה איתה טוויסט E R O S  , מפה תמשיכו לבד. 

    להגיב בפייסבוק  | ניוזלטר שבועי | כל אוגוסט |דף הבית

 

           Email Marketing Powered by MailChimp|    יוני     נשים 365

 

  

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים