אני והקטנה הולכות לסגור את הים. אנחנו מתקדמות לחוף, היא מדדה כמו פינגווין ומפזרת חיוכים לכל מי שבטעות מצליב מבט.
החוף כמעט ריק ושתינו משתרעות לנו על המיטות המפנקות מול המים. לים האגאי יש אופי, סוער ושוצף, מין דגל שחור נצחי. אני מהופנטת למים- כחול וטורקיז חלבי (יש דבר כזה) ולפתע הם חולפים על פניי. היא והוא.
מתיישבים בסמוך לנו, נראים מתלבטים לרגע ולבסוף הוא מוריד חולצה ונכנס למים הסוערים.
היא נשכבת ונשארת עם השמלה השחורה הקטנה (זאת של הים) ואחרי דקה נעמדת, מיישרת את השמלה, לוקחת את התיק הגדול, צועקת לו משהו והולכת בזעף.
דרמה קווין, אני חושבת לעצמי, עוד אחת..
הוא במים בכלל לא שם לב שהלכה וכשכבר הבין עשה מין תנועה של ׳איפה היא׳ והמשיך לשחות. נו, עוד אחד..
אחרי כמה דקות היא חוזרת. מדברים ביניהם. אני לא מבינה כלום, נשמע משהו מזרח אירופאי, ובתוך הג׳יבריש אני מבינה שהענייניים הסתדרו. היא מוציאה לו קרקר, הוא מלטף לה את היד, נהיה שגרתי.
בדיוק כשכבר חשבתי שלא יצא כלום מעניין מהם, היא קמה ונתנה לו נשיקה. נשיקה של שניים צעירים שיש סביבם ים מדהים, טרום שקיעה וכלום לא מעניין אותם חוץ מזה.
הקטנה שלי, בת השנה ושבע, נעצה בהם מבטים ואחרי רגע אמרה לי ׳אמה׳ כיווצה שפתיים לעיגול קטן והדביקה לי נשיקה רטובה בלחי, ואחר כך עוד אחת, ועוד אחת ועוד הרבה עוד אחת! רגע הסטרי! לא יאמן..! איזו התלהבות! עד היום זכיתי ממנה אולי בקושי לנשיקונת באוויר שעלתה במאמצים וגם היא הגיעה רק אחרי שהתעקשה לקרוא לי אבא.
וואו תודה פולינה, בדולינה, אירנה, אין לי מושג איך קוראים לך..תודה על ההשראה!