שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 113, מנואלה.

חיבתנו לדרכים צדדיות, הביאה אותנו לרדת מהאוטוסטרדה היחידה שיש באי. ניסע, אמרנו, נראה מה נפגוש בדרך.

מטפסים מקו החוף לתוך ההרים, אורנים מכל עבר, ירוק ירוק ומידי פעם מציץ לו הכחול של הים באופק. לפתע האיש עוצר. ׳יש פה משהו, ארט-פארק, תראי מה זה, אם שווה להוריד את כולם מהאוטו׳

אני נכנסת בשביל בין העצים, ציפורים מצייצות בתוך השקט, מבנה קטן שסביבו גרוטאות, שולחן עמוס צבעים ובדים, וכמה סככות קטנות מפוזרות בשטח מסביב. לא רואה נפש חיה..

עוד צעד והכפכפים שלי שעשו דרך, נקרעו.. אני ממשיכה יחפה למרות הקוצים, אולי אמצא משהו בשולחן לסדר אותם.

אני שומעת משהו זז. מציצה ימינה ורואה אישה שנראית תיירת שוכבת על מזרן בין בדי קנבס, היא מתרוממת. הערתי אותך? שאלתי. ׳לא רק ניסיתי לנמנם, גם ככה לא הצלחתי..׳

אני עומדת עם הכפכפים הקרועות ביד ובינתיים מנואלה מספרת שהיא משוויץ. באה במיוחד לכאן כדי לצייר, מצאה את המקום באינטרנט ומצא חן בעיניה, כי בבית יש לה עבודה והיא לא מצליחה להגיע לזה. זה גם לא עולה כסף ליצור פה, מי שרוצה, מוזמן.

מצוין, אני רושמת לי בראש, נראה מקום מעורר השראה.

אחרי ששאר המשפחה הצטרפה, סיפרה לי שאמא שלה בכלל מכרתים, אבל היא גדלה בשוויץ. לפני 25 שנה עבדה ברודוס כמדריכת תיירים במשך 3 שנים, אבל חזרה לשוויץ. הרגישה שהיא רוצה בית. עכשיו זו פעם ראשונה מאז, שחזרה לאי.

׳ לכי תראי את העבודות מסביב בסככות׳, אני לוקחת את הכפכפים של מנואלה ורואה את העבודות, בסככה אחת זה נראה כמו עבודות ששכחו מאיזו קייטנה, בסככה אחרת כמו הביאו עבודות מאיזה מוזיאון..

חזרתי למנואלה ׳בואי ננסה לסדר לך את הכפכף׳ היא קוראת לי. היא לוקחת דבק נייר עבה ועוטפת את הרגל עם הכפכף, סיבוב אחרי סיבוב. ׳הנה, אומנות במיטבה׳

׳כן׳ אני אומרת ׳נראה בול כמו סנדל יווני עתיק..׳

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים