דף הבית » יום 63, רינה. יִלֵּל הַתַּן, וְאַתְּ הָלַכְתְּ לַכֶּרֶם

יום 63, רינה. יִלֵּל הַתַּן, וְאַתְּ הָלַכְתְּ לַכֶּרֶם

 

כך נפגשנו: המילים ‘פיצוץ’ ו'גשר’ מתחברים לי באופן אוטומטי לספר 'למי צלצלו הפעמונים’, של המינגווי. איך הוא כבש אותי בתיאוריו האיטיים, של אותו גיבור העומד לפני פיצוץ הגשר במתחתרת.   

כשאני שומעת את רינה, מספרת לי על ליל הגשרים שלה, אני חושבת שוב, עד כמה המציאות עולה על כל דמיון, גם על דמיון שזכה בפרס נובל. הסיפור מורכב וכאן מובאת הצצה לתוכו.

הצצה אל רגעים ותחושות מזמן אחר ורחוק, אולי הכי רחוק שיש מתקופת הפלמ"ח, שאפשר עוד לספר עליו ממקור ראשון, ולהכיר דרכו עוד שם, עוד פנים, שעיצבו אותנו.

 

שמעון אלכסנדר ('אכסי’), מראשוני המתגייסים לפלמ"ח, התגייס ב 1942. נפל בגיל 27 במבצע 'ליל הגשרים’ 16/6/46

 

 

1. מהו יום הזיכרון בשבילך?

אכסי, בעלי הראשון, נפל בפעולה של הפלמ"ח בליל הגשרים במאי 1946. אני כל הזמן זוכרת אותו, אבל ביום הזיכרון תמיד אני חושבת יותר. אני פותחת את הארגז של המכתבים שהוא כתב לי. אני קוראת את החוברת שהוצאנו לזכרו.

2. איך נראתה הפעם האחרונה שראית אותו?

אכסי היה צייר, אומן. ערב לפני הפעולה, פירק תערוכה בקיבוץ יגור. הוא צייר הגדות והציג בקיבוץ יגור עבודות שלו. (“אח, איזה מזל שהוא לקח את העבודות!” קצת אחרי הייתה השבת השחורה והבריטים הרסו ביגור הכל!)

כשהוא חזר אני זוכרת שהוא ישב על הדשא, עם דן לנר, אחד ממפקדי הפלמ"ח. הם ישבו מתחת לעץ היחידי שהיה שם ודיברו. הם לא סיפרו, ואני לא שאלתי.

אכסי רק אמר שיצא לפעולה בשבת. למחרת בבוקר הלכנו יחד מבית הילדים, עם חגי שהיה בן 3 ושאל אם אבא הולך להרים. ליוויתי את אכסי לתחנת אוטובוס, הוא נסע למצובה. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.

3. מתי הבנת קרה משהו?

כשהוא נסע לא הייתי שקטה. ידעתי שהם בהרים. בלילה שמעתי פיצוץ אדיר, יצאתי החוצה וראיתי רקטות ירוקות, ראיתי את האור מכיוון ההרים, חשבתי לתומי שהם הצליחו. פתאום היה שקט מוזר.

חזרתי למיטה. שמעתי את החובשות עולות למרפאה, שנמצאת סמוך לבית שלנו. המשק היה צריך לקלוט חלק מהחוזרים מהפעולה, אבל איש לא בא.

4. לא הלכת לשאול מישהו מה קורה?

לא יכולתי לישון. למחרת לא דברתי עם אף אחד, רק חיכיתי על הדשא עם הבן שלי. עברו משאיות מלאות אנשים שצעקו שהם חברי מצובה ונוסעים לעתלית. הבנתי שמשהו לא כשורה אבל המשכתי לחכות. לא ידעו כלום. שאלתי חברים שלו ואנשים שהשתתפו במבצע, אבל הם לא ידעו לענות.

דן לנר, שהשתתף בגשר אחר, בא אליי הביתה ואמר לי שלפי מה שהוא ראה, לפי הפיצוץ, לא יכול להישאר אף אחד אבל שיש תקווה. בקשתי מדן, תגיד את האמת, אני בהריון ואני רוצה לדעת, כי אני רוצה ילד בריא. דן אמר שאני לא אקשיב לשמועות ושהוא באופן אישי יודיע לי ברגע שיהיה חדש.

5. איך המשכת עם חוסר הידיעה, את הימים שאחרי?

לא יכולתי לישון בחדר שלי. נסעתי לכמה ימים לירושלים לאמא של אהוד אבריאל, שהיה השגריר הראשון בצ'כוסלובקיה. היא קיבלה אותי ואמרה 'את לא צריכה לספר לי שום דבר. אני כבר יודעת הכל, את רק תנוחי כאן’ ובאמת נחתי, חזרתי הביתה בשבת השחורה.

כשחזרתי כל ערב באתי לחנה אבריאל, שכנה שלי, שעזרה לי המון. היו רגעים שנשברתי, רגע אחד היה כאשר חגי, הבן שלי שהיה בן 3 שאל אותי למה אבא עוד בהרים. זה היה לי קשה מאד. אז כבר ידעתי שאני בהריון והצטערתי שלא יכולתי להגיד לאכסי.

6. כמה זמן עבר עד שהגיעה ההודעה?

בהתחלה הגיעו רק שמועות. הייתה שמועה שהאנגלים לקחו אותם, שמועה אחרת על קבוצה של פלמחניקים שהסתתרו במערה בחניתה, חשבתי שהוא איתם. רק אחרי 3 חודשים, בראש השנה קיבלנו את ההודעה. דן לנר בא אליי והודיע לי שאכסי נהרג. את תעודת הפטירה קיבלנו שנים רבות אחר כך.

7. עברו הרבה שנים מאז, הזמן מטיב עם הכאב?

לא. אני תמיד מרגישה שזה יותר גרוע, יותר קשה. אני ככה חושבת.

התחתנתי אחרי 16 שנה עם מאיר, מאז שאכסי נהרג, היו לי חיים טובים איתו .הוא היה סבא נהדר לנכדים שלי, ועדין אני מרגישה שזה כואב יותר. אמרתי לחברה שלי 'זה לא נעשה יותר קל’.

8. איך בחרתם להנציח את אכסי?

אכסי תמיד אמר שהקיבוץ צריך קלאב, מקום לשתות תה וקפה. אחרי שנהרג, החברים שלו אמרו שהם רוצים לעשות את זה ואנחנו היינו הקיבוץ עם המועדון לחבר הראשון. מאד התרגזו עלינו מסביב בקיצובים, אמרו 'איך אפשר לשתות קפה ככה בקיבוץ’, אבל אני מאד התרגשתי. לא חשוב שאחר כך כולם עשו ככה.

ויש ליד זה פינת זיכרון, עם בריכת דגים, ושמה יש 14 אבנים שחורות, בתוך הרבה אבנים בהירות. שמו של המועדון לחבר “בית אכסי”. זה שם שגור בקיבוץ, וככה אכסי ממשיך להיות חלק מחיי החברה בנאות מרדכי.

———

רינה אלכסנדר.  לעמוד לזכרו של שמעון אלכסנדר >

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים