כך נפגשנו: סטפני עמדה לידי באיזו פינה שעוד נותרה פנויה בשדה התעופה. אמצע הלילה, הכל עמוס המוני אנשים. הטיסות בדיליי מטורף.
‘הטיסה שלי באיחור של 3 שעות’ היא אומרת לי בפרצוף מיואש 'ולא יודעים מתי היא תצא’
'מה קרה?’ אני שואלת והיא מסבירה שזה בגלל השביתה. “יש בעיות ביוון”
באמת? אני מתחילה לנחות חזרה למציאות. אני כל כך רוצה להגיע בזמן, שהילדים יגיעו ליום האחרון בגן ובבית ספר. לא הפסיקו לדבר על החברים שלהם מהבוקר.
אנשים מחפשים דרך להעביר את הזמן. מחפשים דרך לשבת, לשכב. העייפות מכריעה ורבים נשכבים סתם כך על הרצפה. גם אלו שעד עכשיו שכבו במלונות 5 כוכבים ובאו לבושים היטב.
סטפני כל הזמן עם הטלפון. 'אני רוצה להגיע כבר הביתה, לניוקאסל’
לא הבנתי את המבטא שלה והיא מוסיפה 'באנגליה’.
אני מסתכלת עליה ונזכרת בעצמי בגיל שלה, באותה סיטואציה. חוזרת מטיול במדינה רחוקה יותר, ומבלה כמעט יום שלם בשדה תעופה. אז שחקתי קלפים ועישנתי מלברו אדום. סטפני מבלה את הזמן עם הראש בתוך הנייד שלה. שומרת מרחק מהחברות שלה, שלא מפסיקות לדבר. אפשר להבין אותה.
אחרי כמה דקות הכרוז אמר משהו לא ברור, אבל ראיתי את סטפני והחברות שלה רצות צוהלות לכיוון אחד השערים. סוף סוף הגיעה הטיסה שלהן. באותו רגע הופיעה על לוח הטיסות גם זו שלנו. איחור קטן. חוזרים הביתה.