יום 117, יעלה. המעזה מנצחת.

כך נפגשנו: יש לי חיבה מיוחדת לרגעי ה'כמעט’. רגעים שבהם אתה מהסס אם לעשות משהו, מתלבט בין שתי בחירות שבאחת אתה צריך להעז ובשנייה לוותר. בסופו של דבר, רק בדיעבד, אתה מגלה שהבחירה ההיא שעשית, שינתה את חייך. דרמטי? כן. על זה עשו כבר הרבה סרטים, כתבו הרבה סיפורים ולכל אחד מאיתנו יש כאלה בחיים. הנה זה של יעלה. של רגע שחמק, והיא עשתה לו שחזור מוצלח ומאז היא חיה באושר ועושר, עם איש ושני ילדים.. (נראה לי.. אני מקווה)

1. איך הכרת את האיש שלך?

נפגשנו בבית חולים

2. את היית אחות והוא בא מהמלחמה?

או יפה.. תמיד שואלים אותי אם הייתי אחות, וכשאני אומרת לא, שואלים אם הייתי רופאה.. וגם זה לא..

3. טוב אז בכל זאת, איך?

אבא שלי היה מאושפז במצב קשה במשך תקופה בבית חולים ואני בקרתי אותו. גור בעלי, גם היה מאושפז באותה מחלקה, אחרי פציעה קשה ממצנח רחיפה.

(– טוב רשמית אני לא עושה את זה, למרות הפיתוי..– )

אני והמשפחה שלי היינו שוכני בית חולים באותה תקופה. לא דברתי עם גור, ידעתי מי הוא כי נפגשנו מידי פעם במסדרון, אבל חשבתי שהוא בן 17, ככה היה נראה אז. אמא שלי התחברה עם ההורים שלו ואיתו והם דיברו בניהם. אחר כך הייתה מספרת לי ‘גור אמר, גור עשה’. זה כנראה חלחל פנימה..

יום אחד ראיתי אותו בקבלה, עבדנו שם ואני אומרת לעצמי בראש 'דברי איתו, תתפסי אומץ’. זה ממש לא התאים לי, לא הייתי כזאת שבכלל מדברת עם זרים, או עם המין השני.. אבל עבדתי על עצמי, שכנעתי שכדאי וחזרתי לקבלה.

אז אמרו לי שהוא בדיוק השתחרר..!. שמחתי לשמוע בשבילו, אבל התבאסתי בשבילי.

4. איך נפגשתם שוב?

חלפו הימים ואבא שלי עוד היה בבית חולים. אני המשכתי את חיי כסטודנטית בתל אביב, שמידי פעם יוצאת לדייטים. באחת הפעמים היה מישהו שלא הכרתי והייתי אמורה לפגוש אותו באיזה ערב. באותו יום ההוא הבריז לי..

אז אמרתי לעצמי מה את משחקת משחקים, את רוצה את גור, לכי על זה. בכלל לא ידעתי אם יש לו חברה, אין לו אבל החלטתי לנסות. די בקלות השגתי את הטלפון, ופחות בקלות התקשרתי אליו.. מאד היססתי אבל חברה שהייתה לידי מאד עודדה, חייגה, לי נשאר רק לדבר.

5. מה אומרים אחרי 'הלו, זה גור’?

המצאתי איזה סיפור כיסוי על שאלה חשובה שאני צריכה לשאול אותו. גור הוא אחד שזורם וישר קבע להיפגש, באמת חשב שאני צריכה עזרה, לא היה בכיוון שבעצם יש פה משהו אחר.. אבל זהו, מאז אותה פגישה אנחנו ביחד, כבר 8 שנים, עם ילדים. חיים.

6. ראית שהשתלם לך להעז.. השתמשת שוב בתעוזה הזאת הלאה בחיים?

הרגשתי ככה שפתחתי את העסק שלי. הייתי צריכה מנות גדולות של אומץ.. המון זמן הרעיון התגלגל אצלי בראש, אבל זה כל כך הפחיד אותי. גם פה הייתי צריכה שידחפו אותי, 'יחייגו בשבילי..’ ובאמת טלי, שהייתה לצידי, כל הזמן אמרה לי 'תתחילי! תעשי! אפילו רק תשלחי מייל, ושלחתי. משם הכל התגלגל..זו הייתה מבחינתי קפיצה מטורפת למים ..!

7. הגענו לשלב המסקנות, הראשונה – להעז, מה עוד?

ב – 2 המקרים ידעתי שאם אעשה, יהיה טוב. רק הייתי צריכה את ה'פוש’ ולהפסיק לתרץ למה זה לא, לחשוב למה זה כן. באתי בגישה של מה כבר יש לי להפסיד..עם גור למשל, בכל מקרה ההוא  כבר הבריז לי, אז אני אתקשר ומה יהיה? לפחות אני אדע שלא פספסתי

גם עם העסק, אמרתי לעצמי  – אז מקסימום אני אכשל. זה לא שעזבתי עבודה בשביל לפתוח אותו. הגעתי ממקום שצריך לעשות משהו. בדיוק סיימתי חופשת לידה שנייה, בלי מקום עבודה לחזור אליו, כך שלא היה מה להפסיד.

8. לאן הולכת 'מנת האומץ’ הבאה שלך?

יש הרבה.. יש לי המון רעיונות לדברים שאני רוצה לעשות אבל אני לא ממש ביצועיסטית. נעמה אמרה לי פעם 'צריך שיהיו את החולמים וההוגים וצריך שיהיו את אלה שעושים להם את הדברים..’.

לאתר של יעלה בוקר> 

——

  •  רוצים-רוצות להגיב    ? היכנסו כאן לפייסבוק 
  • — חדש — סיכום שבועי למייל! הצטרפו כאן >
  • הכירו את הנשים של יוני >
  • חזרה לדף הבית
  • אל תפספסו שום מסע!
    הרשמו לעדכונים