דף הבית » הרבה פריז, קצת רומא

הרבה פריז, קצת רומא

פריז, מה כבר יש לחדש
לא צריך לחדש, רק להגיע לעיר בטיימינג הנכון. רצוי בסתיו, רצוי בשבוע האופנה, רצוי בלילה לבן, רצוי שפטי סמית' חיים שלכם בלב, נמצאת שם ותראו אותה ברחוב ולא תאמינו שאתם רואים *אותה* ברחוב, ותגידו שזו סתם אחת שדומה לה, ואח'כ באינסטגרם תגלו שזו היא! לגמרי היא! ואיזה שיט כי יכולתם לגעת לה ביד ואז לא להתקלח שבוע, ופספסתם בגלל הספק.

סתיו. 

בתפאורה הזו של עצי הערמונים בשלכת חומה-כתומה-צהובה, על רקע השמים בכחול עמוק עם טונים באפור, עם האור הלבן הבוהק שנדלק על המבנים הכבדים
והעתיקים והאוויר הקריר הזה שחודר לריאות בסלאלומים עדינים, אפשר לעצור את העולם ולחוש את שלמות הקיום. אם באותו זמן  נמצאים באחד מהגנים היפים בעיר, יש סיכוי שתחוו הארה פורצת דרך על החיים.

שבוע האופנה

הזדמנות מעולה לראות איך העיר השיקית בעולם, שוברת את השיא של עצמה והופכת לעוד יותר שיקית, הכי הכי שאפשר אי פעם ביקום הזה.
לרוב לא צילמתי אנשים, מהפדיחה. אבל ראינו ים אנשים עם סטייל משוגע, המון מודלים דקיקים וגבוהים, (שבטוח לא רצו כמונו מפטיסרי לבולנז'רי לבראסרי). עשינו דוקטורט על תיקים וססטוס חברתי, כמובן מסביב אוהלים רבים שנבנו ומסלולי שנפרסו, ואם היינו נשארות עוד קצת, היינו מנסות להידחף עם הג'ינס והסניקרס שלנו לתצוגות, נגיד זו של סטלה עם התיקים ללא אככזריות החדשים שלה, או לואי. הסתפקנו בידיעה שאנחנו הולכות באותו רדיוס שהם נושמים בו.

לילה לבן
לתל אביב אני לא נוסעת ללילה לבן כי רחוק לי, אבל שנה שעברה הגעתי לקופנהגן והשנה זכינו, חלקנו, לזה של פריז. אחת מאיתנו נשארה במיטה עם דלי ראמן, משככי כאבים ופיתחה את מה שהתגלה בדיעבד כקורונה דה לוקס. לכן לא התרחקנו יותר מעשר דקות מהדירה, והיה מספיק מה לראות. בכל העיר היו התרחשויות שוות מאד.

דרמות
יש אנשים שנוסעים וחוזרים, ויש כאלה שנוסעים, עוברים מגוון דרמות בעצימות משתנה, וחוזרים.
ובכן. כל הרשימות האלה באתר כאן לא היו קיימות, אם לא הייתי מהזן השני. יש לי רפרטואר מרשים של סיפורים, ומפתיע איך בכמה ימים אפשר להשביח את המאגר.

הפעם השיא נבנה מאירועים קטנים שהלכו והתגברו. מישהו שנצמד אלינו בשוק הפשפשים ולחש דברים באוזן, אמבוש שניסו לעשות עלינו במטרו בדרך למונטמאר, שני הבנות שנותרו על הרציף לבד כשדלתות הרכבת נסגרו בשניות, ואמא שלהן הממוטטת מאימה לכודה בקרון הדוהר בחושך.. היו כל מיני חוויות  כולן החימום לדרמה הגדולה, א-וואלה:

מונית, אובר, שהזמנתי לשדה התעופה ל 3:00 בלילה לא הגיעה. בבת אחת המסך התחלף מ'הנהג שלך בדרך' ל'אין נהגים זמינים'.
אם השעה לא הייתה 3:00 בלילה, אם הקטנה לא הייתה קודחת מחום, אם לא היה מתחיל בדיוק גשם, והכי – אם העיר לא הייתה מלאה באנשים, רובם שיכורים, בדרכם הביתה מאירועי לילה הלבן, הייתי מוצאת בקלות מונית אחרת.

עמדנו ברחוב ראשי ושום מונית לא עצרה, בשום אפליקציה אין להזמין, אף אחד לא הצליח לעזור, להבין אותנו. אחרי כמה דקות יקרות, עשיתי חישוב מהיר של האין-אפשרויות ואמרתי לבנות, קדימה – תחב'צ. אמנם זה כפול זמן, שני אוטובוסים, אבל זה מה יש.

שלושתנו נתנו ספרינט של עשר דקות, הליכה מהירה ברחובות הגשומים והעמוסים. הגענו לתחנה, הייתה שם התקהלות המונית שניסנו להבין מה היא, האם זה עוד מיצב אמנותי, למה יש פה מיליוני אנשים? ואז אכן הבנו – כולם מחכים לאוטובוס הזה בדיוק. הסתכלתי על הבת החולה, המעולפת, שבקושי עומדת על הרגליים, ידעתי שזה יהיה מאד מסובך להישאר בעיר. להפסיד את הטיסה, יהיה מורכב מידיי, מידיי. אני חייבת לעלות איתן לאוטובוס ולהגיע לשדה.

זה היה הזמן לגייס את היצירתיות שלי. באותו רגע יצאו ממני כוחות עליונים שארגנו לי ולסובבים סצנה מרשימה מהסרטים של האוסקר. שום דבר שאפשר, או כדאי, לתאר במילים. בו בזמן שהגזמתי את חיינו בחוץ וגרמתי לאנשים לפנות לנו את התור, התרשמתי מבפנים מהיכולות התאטרליות שלי.

זה לא ממש עזר כשהאוטובוס הגיע מלא באנשים מרוחים כטפטים אנושיים על החלונות והדלתות, ולכן כשהנהג עצר להוריד מישהו, רק הגברתי את עוצמת הסצנה, וזה עבד. חלקית.

הצלחתי להעלות 3 טרולי ושתי בנות ולא נשאר לי מקום בשום צורה. הטראומטיזינג מיום קודם במטרו, שהבנות נשארו לבד על הרציף, הדהדה בי, ונעמדתי בחצי גוף בפתח. הנהג לא הצליח לסגור את הדלת. כמה הודים שהיו באוטובוס ומיומנים בז'אנר, לחצו מבפנים את הנוסעים, ופינו לי  4 ס"מ אליהם נדחסתי.
אבל הנהג שוב לא הצליח לסגור את הדלתות כי פתאום אחד האנשים בתחנה לא ויתר, ועם מבט מטורלל הכריז שהאוטובוס הזה לא ייסע בלעדיו. שוב ההודים, שוב עוד כמה ס"מ, ויאללה, נוסעים. לא נושמים. הוא צמוד אלינו באופן מטריד ונושף עלינו אדי אלכוהול מסריחים.

הנהג עצר רק בתחנה האחרונה, זו שהיינו צריכות לרדת ולהחליף בה אוטובוס. חושך. השעה כמעט ארבע בבוקר. התרחקנו ממרכז העיר והגענו לאזור שנראה כמו ג'נין, ומרגיש כמו ג'נין. מסביב טיפוסים מהסיוטים שלכם, אחד אחד. כאילו ליהקו את כולם לסרט אימה וכולם בתפקיד. חלק ניערו להנאתם רכבים שחנו שם, חלק הלכו עם הכתפיים שמוטות והראש רכון קדימה כשהזרועות מתנדנדות מצד לצד. גלגלי עיניים לבנות-אדומות הביטו בנו בתזזיות. רכבים שהתפוצצה מהם מוזיקה בפול ווליום, בעיקר בערבית, חגו מסביב ברונדלים. אין נשים, בטח שאין טף. לאוטובוס הנוסף יש גם תור. הקטנה החולה הקודחת שואלת למה היינו צריכות לעזוב את ישראל, למרות שביקשתי לדבר איתי רק בריטית מדוברת. בקיצור, מאין יבוא עזרי?? 

עזרי היה איתנו באוטובוס.

שלושה בחורים ערבים שירדו איתנו מהאוטובוס, נעמדו לידנו. מיס, שאלו בחביבות על, איך אפשר לעזור לך. תזמינו לי מונית דחוףףףףף, עניתי במבט של קוקו שגרם להם מייד להזמין מונית ולוודא עם הנהג שהוא באמת יגיע. תוך כדי ההמתנה בג'יהנם הם ניסו לפתח סמול טוק עם האישה הלא רגועה שהראש שלה זז בלי הרף בין הילדות, המזוודות, הטיפוסים ולאופק בתקווה לראות טקסי זוהרת בחושך.

הם ניסו להבין מאיפה אני בבריטניה. פשוט אין לך מבטא, אחד מהם אמר.
אני לא משם במקור, עניתי מהר.

הם אמרו בחצי חיוך שהם יעזרו לי אפילו שהם ערבים.
– חצי עולם זה ערבים, אמרתי, מאיפה אתם?
– מרוקו

– מאיפה בדיוק

– קזבלנקה, מרקש, ענו הסטודנטים לכלכלה, והשלישי המהנדס, אמר ממקום קטן שלא מכירים.

– תגיד איזה.

הוא אמר.

העיניים שלי התמלאו דמעות.

– נכון זה מקום מאד קטן, אמרתי, אמא שלי נולדה שם.

באותו רגע האנרגיה רטטה. לא ממש היה אכפת לי מה קורה מסביב, הרגשתי בטוחה, היה לי נוח לחשוב שזו שמירה אלוקית אמהית. גם הם התרגשו, מאד, מהגילוי. לא נעזוב אתכן עד שתעלו למונית, רק עוד רבע שעה והיא פה, עודדו אותנו. והיא הגיעה. נפרדנו מהמושיעים ממרוקו בהתרגשות.

– אל תדאגי, גם הנהג ממרוקו. אמרו ונופפו לשלום.

מאחוריהם מישהו הפך פח ושאג.

הנהג שם ראפ צרפתי שעזר לי להתעלם מהנורה הדולקת של הדלק, ונסענו ככה כמעט שעה. הזכרתי לעצמי, לניסים יש את הדרך שלהם להתרחש.

ברגע האחרון עלינו לטיסה לרומא.

קפה

מאחר והארכתי פה עם התיאורים  הדרמטים, קטגוריה הקפה והאמנות תצטמצם מאד ונסתפק בתמונות.

בגדול היפניזם משתלט על העולם. בתי הקפה בעיצוב נקי ומתוחכם יש קפה שהגיע מ- חצי שעה הסבר- ומוגש בספלים יפניים עדינים. שניים ראויים לציון והגעה במיוחד:

קפה 0.1 בסימטה מקצה רחוב בראטן

ובולנז'רי ארטיזן קוראני-צרפתי חדש ומשובח petite ile

ובכלל באזור הזה יש שפע מבורך וטעים.

ואת NOIR החדש בשוק הפשפשים ב Saint Ouen שגם הוא באותו ז'אנר והקפה מאד טוב.

אמנות
היתה מחשבה על הקניית ערכים בסיסיים לדור הבא, ולכן ביקרנו  בד'אורסיי, כל הקלאסיקות פלוס תערוכה מצמררת של Monch ועבודות של Kehinde Wiley.

במוזיאון פיקאסו עם תערוכה מיוחדת על הקשר עם מאיה בתו. ציורים, רישומים, וידאו צילומים, מכתבים ושאריות ציפורניים. שכה יהיה לי טוב, זה הוצג בגאווה  כמה פעמים! גם קצוות שיער!

עברנו גם בריבולי 59, שונה מאד ממה שזכרתי אותו כשרק נפתח, אבל קצת אקספירמנטים זה בסדר. ואז אחת הבנות איתגרה אותי, והלכנו למוזיאון הצייד. אחד המוזיאונים היפים והקריפיים, מלא פוחלצים במוצגים בסלונים עתיקים.
חוץ מזה, פריז, כל העיר היא יצירת מופת.

רומא
בזמן הקורונה יפעת ישבה אצלי בקפה בכרכור ובנתה מסלולי הדרכה ברומא. אחרי שנים שהיא בעיר החליטה להוציא סיורים עצמאיים המשלבים את הידע הרחב שלה, בתולדות האמנות. ברגע שידעתי שנגיע לעיר, בדקתי איתה אופציה לסיור. הסברתי שהרכב מאתגר, לבנות יש סבלנות במדדי טיק טוק  – זה צריך להיות מעניין, מהיר ומשוגע, אחרת יאבדו אותך.

בנינו יחד מסלול שמשלב אמנות עתיקה, מודרנית, קצת מזרקות, קצת עתיקות, וקצת טעימות אוכל קפה ומוסקט משובח. היה סיור נפלא!! גם בעיניי, ברור, אבל הבנות נהנו מאד ולא רצו שנסיים. (בטוח שאת רוצה ללכת? אפשר עוד וכו'). הגישה המקסימה שלה לכל אחת מהן, השפה הנגישה בה העבירה סיפורים מרתקים, המקומות שהגענו אליהם שכנראה לא היינו לא היינו מגלים לבד.

זו יפעת >>

הנסיעה לשדה תעופה עברה במרצדס שחורה, כסאות עור, נהג בחליפה, מיכל דלק מלא והיה לנו המון זמן בדיוטי.

משהו מצחיק לסיום: הבאתי לנסיעה את ספר הפסאז'ים של ולטר ואת 'על הקריאה' של פרוסט. חשבתי שאוכל לשוטט בעיר דרך הספרים, או להמשיך לקרוא אותם באיזה גן. מצחיק. אפילו לא הוצאתי אותם מהטרולי, ושוטטתי בעיקר ביוניקלו, ברנדי וכיו'ב. אבל כדאי לכם לנסות!

עד פה, תמיד אפשר לעקוב בריל ובהיילייטס באינסטה

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים