שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 103, ורדית. והילדה הזאת היא כבר לא אני

כך נפגשנו: אחרי השיעור של רחל מאתמול, ניגשה אליי ורדית. מה בדיוק את עושה? שאלה אותי. סיפרתי לה על הפרויקט. אחרי כמה ימים קיבלתי מייל. “חשבתי על זה קצת, ובעצם גם לי יש לא מעט לספר..אם יעניין אותך נוכל להיפגש גם”.

יש לא מעט נשים שפונות אליי עם מילים דומות, אבל אחרי ששומעים את ורדית, מבינים שבשבילה, לשים את עצמה על הבמה, מול כולם, זה הבדל של שמים וארץ למי שהייתה פעם.

1. איזו מין ילדה היית?

הייתי ילדה שמפחדת מעצמה, עם חוסר בטחון בסיסי שהיה טבוע בי. אני זוכרת שבשיעורי פסנתר בגיל 7 ישבתי בקונסרבטוריון ובחרתי את המקום שהיה מוסתר מאחורי עמוד רחב. רק שלא יראו אותי.כשהיו פונים אליי בכיתה, רעדתי בכל הגוף. ממש נכנסתי לחרדה של ‘אוי ואבוי, מה עשיתי’ וזה לא היה משנה אם ידעתי את התשובה. וזאת דוגמא אחת, שממחישה ילדות שלמה. זה פחד עצום.

2. מה גרם לך כילדה להיות בקושי כזה גדול?

אני זוכרת הרבה מאד צעקות בבית, ולקחתי את זה עליי, אמרתי לעצמי שאולי זה בגללי, ושאני צריכה כנראה להיות בשקט, שלא יראו אותי.

3. רק לפי איך שאת רוקדת, עם המון בטחון ונוכחות, נראה שעשית שינוי אדיר. מה הביא אותך להשתחרר מהפחד?

כשבגרתי הגעתי למסקנה שככה זה לא ילך. אני לא יכולה להשאר בתוך עצמי ולהתחבאות מהעולם. אפילו בתיכון יש חברויות, וקבוצות ומסיבות, אמרתי לעצמי שאני לא יכולה להישאר מחוץ לסיפור עם אותה חברה וחצי שהיו לי, והחלטתי לפתוח את הכאב ולדבר. לא לפחד מהקול של עצמי.

4. עם מה התחלת?

פתחתי את הסיפור שלי ודיברתי עליו כדי לשחרר. בגיל 3 הוריי נפרדו ועברתי עם אבי לבית של סבא וסבתא שלי. אמא שלי הייתה מחוץ לתמונה כמעט כל חיי. סבתא שלי הייתה דמות מעצבת בחיי, טיפלה בי, התעקשה שאלמד, אני חבה לה הרבה.

סבתא שלי הודית, אני זוכרת את שירי הילדות שהייתה שרה לי באנגלית, והיום אני שרה אותם לילדיי

5. ומה עם אמא שלך באותה תקופה?

אמא שלי ויתרה עליי, לא נלחמה. היום אני מסתכלת על זה ורואה שזה היה נכון, כי לימים שבגרתי ודיברנו, ראיתי דמות שאני לא בטוחה שהייתי רוצה לחיות איתה את חיי. היה בה טירוף מסוים שלא יכולתי לשאת.

ראיתי אותה פעם-פעמיים ברחוב ועוד פעם כהיא ביקשה ממני להיפגש איתה. הייתי בת 10 ובאתי עם אבא שלי לפגוש אותה בגן ציבורי. ממרחק של 300 מטר היא ביקשה שאגש ולא רציתי ופשוט ברחתי הביתה. הדמות שלה הפחידה אותי. אחרי זה היא לא התאמצה שנהיה בקשר.

6. נשמע שזה מעלה המון כעס

בעבר זה העלה בי הרבה כעס, היום לא. אנחנו כילדים מסתכלים על ההורים שלנו כמו על האלוהים, וכשמקום כזה מתערר כבר אי אפשר להאמין באף אחד, בטח לא בעצמך. לא משנה כמה שיחות היו לי מסביב של יועצים ופסיכולוגים, הייתי בטוחה שזו אני שעשיתי משהו לא בסדר. אבל שיניתי את המחשבה.

טיפלתי בעצמי. בגיל 25 כשבאתי לפגוש אותה שוב, החלטתי שלא מתאים לי להיות איתה בקשר, הרגיש לי מזויף.

אני כבר לא כועסת היום, לומדים לשחרר. היא הייתה בת 19 כשילדה אותי. אני לא יודעת מה היא עברה בחיים, מה הרקע שלה, אני גם לא רוצה לדעת. היום אני מבינה שאמא שלי לא עזבה אותי באופן אישי, היא עזבה תינוקת שלא התאימה לה לתוכניות.

7. מה נותן לך את הבטחון היום? 

 סבא וסבתא היו עמודי התווך שלי, עד שהלכו לעולמם. היום יש לי בעל מאד מפרגן ותומך. אני נשענת על הבית שלי והילדים שלי זאת המשפחה שאני שיצרתי אותה. אני אומרת ו'ואו עשיתי את זה’.

ברגע שהגיעה ההחלטה שלי לשנות, הבאתי את עצמי לקדמת הבמה. למדתי לשיר להדריך אירובי והיום אני עוסקת בשיווק, מול לקוחות.

ועוד דבר שמאד משמעותי – המשפחה של בעלי אימצה אותי, שאין דברים כאלה.. זאת המשפחה שלי, אני עוד ילדה בבית.

8. אני נפעמת מהכוחות שלך, בקלות יכולת להישאר הילדה מאחורי העמוד

זה לא טריוויאלי, אבל בחרתי שלא להיות שם, אין ברירה. עדין יש רגעים קשים, כשאני רואה אמא ובת בקניון לא אגיד שלא צובט לי, אבל היום אומרת לעצמי אני אלך עם הבת שלי, או שחמותי לוקחת אותי לשופינג. אני ישר לוקחת את עצמי לשם, למקום הבונה. 

  ———————-

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים