יום 143, זולי. כל ילדיי

כך נפגשנו: זכורה לי תמונה מ"חופשת" הלידה האחרונה שלי. אני בצעדה עם העגלה ברחוב (עוד לפני שזה הפך לשם של מחאה), והנה טלפון. בצד השני נועה, רוצה להתייעץ לאיזה גן לשלוח את הבנות. יש התלבטות בין 2 גנים – טיעונים, נימוקים, זה ככה, השני לא ככה, בלבלה אחת גדולה. צעדה אחת ארוכה ואין שום כיוון לפתרון.

אני מנסה לעשות סדר ומסכמת במשפט לא מקורי, אבל מדויק – לכי עם הלב שלך. אחרי כמה ימים אני מקבלת עדכון – מצאתי את זולי! יש לה לב נדיר – וכאן היו עוד שעתיים של מחמאות. היום שנה אחרי, המילים שלה נשמעות אותו דבר, ואני מנצלת את ההזדמנות להכיר ולשמוע.

1. למה בחרת להקים משפחתון?

אני עוזבת קיבוץ, יש לי 2 ילדים לתפארת מדינת ישראל, דריה ו..

2. איך קוראים לה? דריה?

כן

3. זה השם הכי יפה בעולם בעיניי, יש לי כזאת פרטית בבית..

ברצינות? את יודעת מאיפה זה? טוב זה קשור לסיפור שלנו, בעצם אצלי הכל התחיל מדריה, דריה אחרת. הערב אני טסה לניו יורק ואני הולכת לפגוש אותה אחרי 20 שנה שלא ראיתי אותה..!

4. וואו, רגע, אז תסבירי הכל מהתחלה

כשהייתי חיילת קפצתי לבקר את אמא שלי. בחזרה השכנים שלה לקחו אותי טרמפ קצר לכביש הראשי. האישה היתה בהריון ושאלתי אותה איך היא תקרא לתינוקת. היא אמרה שהיא תקרא לה דריה. מאד התלהבתי מהשם ואמרתי לה שכאשר לי תהיה בת גם אני ארצה לקרוא לה בשם הזה.

כשהשתחררתי מהצבא והדריה שלהם הייתה בת 4, התחלתי לטפל בה למשך תקופה, ובעצם מפה זה התחיל.. היום היא כבר עורכת דין. מחר קבעתי עם אמא שלה ואיתה, שנפגש במשרד של דריה בניו יורק..

5. ולסגור את המעגל – יש לך את דריה שלך?

כן כמובן. גם שלי כבר גדולה, בת 26 בדיוק סיימה פסיכולוגיה.. ובעצם מהדריה שלי הגיעה ההחלטה לפתוח משפחתון. יותר נכון מהגננת שלה. היא אמרה לי כל הזמן ‘זולי אני רואה אותך עם הסבלנות שלך, ואת חייבת לפתוח גן’.

ברגע שאמרתי לה בסדר, למחרת כבר היו לי 5 ילדים.. עוד לפני שהתארגנתי, לפני שהיה לי משהו, אבל זה התחיל ומאז כבר 20 שנה שיש לי משפחתון.

6. ממה את הכי נהנית?

מה שמדהים אותי בעבודה אלו הילדים. הם הכי אמיתיים. זה לא כמו אדם מבוגר שאוהב את איך שאתה מדבר או אם אתה יפה או לא. הם פשוט מקבלים אותך נטו, כמו שאתה ואני מקבלת אותם כמו שהם. אני לא לוקחת את ההורים בתמונה. לכל ילד יש לו את הקסם והם נותנים ממנו הרבה.

7. את מרגישה שההורים מכבידים לפעמים?

ההורים הופכים יותר קשים משנה לשנה. הם רוצים להיות יותר מעורבים ולפעמים אני מרגישה שהם לא יודעים לשים גבול למעורבות. בדרך כלל זה נובע מחרדה של ההורה.

אני כבר יכולה לזהות שזוהי חרדה שנובעת ממשהו שההורה עצמו חווה. יש גם הורים שבאים ממקום אחר, של 'אני משלם ומותר לי לדרוש הכל’.

8. יש משהו שאת רוצה להגיד להורים כאלה?

שהם לא טקטיים. הם צריכים לדעת שמאחורי המילים יש עוד אדם עם נשמה, ויש לו בית ויש לו עוד חיים. זו לא איזו מכונה שאפשר להטיח בה הכל. שלא ישכחו שיש פה בן אדם מולם.

שיחשבו שוב לפני שהם מדברים, בעיקר אם הם מכירים כבר וזה לא החודש הראשון. אחרי שמכירים ורואים את הטוטליות, ואתם יודעים באיזה מקום הילד נמצא, אתם לא יכולים לומר דברים לא נעימים.

9. יש ילדים ששינו אצלך משהו?

קרה לי פעמיים שגיליתי שהילד הוא אוטיסט. לא מזמן הייתה תוכנית על אחת הפעמים האלו.

10. משהו שההורים לא ראו?

כן, במקרה האחרון זה היה כבר ביום הראשון בגן. הגיע אליי ילד ולפי המבט בעיניים, הבנתי שיש בעיה. הייתי כמעט בטוחה שהוא אוטיסט. לא ידעתי מה לעשות. שבוע שלם לא אמרתי כלום. הלכתי עם זה מאד טרודה, לא ישנתי, ואז אמרתי 'זולי, זהו’.

למחרת ההורים לקחו את הילדים וביקשתי מהאמא להישאר. דברנו והיא אמרה שבאמת היא הרגישה שמשהו לא תקין, אבל כולם מסביב אמרו לה שזה בסדר. אחרי אבחון באמת נקבע שהילד אוטיסט, עד היום הוא לא מדבר.

11. את עוד חושבת עליו?

אני תמיד חושבת עליו. עליו ועל עומר, הילד הראשון שגיליתי. אני חושבת מה יהיה איתו ומה יעשה שיהיה גדול.. ויש עוד ילדים שאני חושבת עליהם, כמו אלו שנולדו להיות כוכבים, כמו יותם, זיו, מור ועוד מיליון ילדים שאני לא שוכחת את השם שלהם, ואני בטוחה שאקרא עליהם שיגדלו.

זולי סיטבון.

 

———-

 רוצים-רוצות להגיב    ? היכנסו כאן לפייסבוק   

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים