שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 182, מרגלית. ההצגה חייבת להימשך

כך נפגשנו: היום זה חצי יום חגיגי בשבילי, אמצע הפרויקט, בדיוק. אין ספק שאחד השיעורים המרכזיים עבורי בתהליך הזה הוא .. ההתמדה! העמידה במחויבות.

לראיון ‘אמצע פרויקט’ כנראה חיפשתי (כי בחירת הראיונות היא די מקרית) מישהי שמבינה דבר או שתיים בהתמדה, שתספק לי השראה לחצי השני.

מצאתי את מרגלית, אישה חביבה שחיה בפקיעין, קרוב מאד למערה המפורסמת, של ר’ שמעון בר-יוחאי. גם למרגלית יש פרויקט, פרויקט חיים – לשמור על נציגות יהודית ביישוב המעורב הזה. אם נתייחס למסורת, נראה שמשפחתה של מרגלית יושבת במקום כבר מאז חורבן בית שני.. ואם זה לא נקרא השראה להתמדה, אז מה כן..? 

(הנה הדברים שנאספו מתוך קולה הצרוד, יריות החתונה שמסביב, ועוד רעשים על הקו).

1. מה את עושה כאן בפקיעין?

זה הבית שלי כאן, אני חיה פה וגם שחקנית בהצגה על חיי המשפחה שלי בפקיעין. בהצגה אני מרגלית 'מקלפת פולים’ ויחד איתי משחק אוראל, מתקן נעלים. תוך כדי ההצגה אנחנו מספרים את סיפור המקום.

2. למה חשוב לך להופיע?

יש הרבה אנשים שבאים לפה וככה מכירים את מה שהיה פה, וזה בשבילי לזכר אבא ואמא.

3. תמיד גרת כאן?

כמעט, פעמיים גרשו אותנו מפה. פעם אחת בשנת 1938 במאורעות, הלכנו לחדרה וחזרנו. אחר כך . פעם שנייה בשנת 1940 לפני קום המדינה, וחזרנו אחרי שכבשו מחדש את המקום.

4. במה עסקת ?

בחקלאות. למדתי בכל מיני מקומות. שלחו אותי כשהייתי קטנה ללמוד בהרבה מקומות ברחובות, בירושלים, בנהריה. גם אבא שלי לימד אותי יחד עם הילדים של הערבים פה.

בסוף עסקתי בחקלאות. עבדתי כמו ההורים שלי הרבה עם החיטה. ההורים עבדו בחקלאות בזיכרון יעקב. אמא שלי הייתה מוציאה את המוץ של החיטה. זאת עבודה מאד קשה, בשמש, עם הבהמה, לא היו מכונות. הם גם הלכו ברגל יום ולילה כדי לעבוד.

5. הם גרו בפקיעין ועבדו בזכרון?

הם הלכו ברגל. יום ולילה הם הלכו, ולא היו דרכים, הלכו דרך ההרים. סבא שלי הלך ברגל גם לירושלים, ככה זה. גם אנחנו כשחזרנו לפה אחרי קום המדינה, מנהריה, אח שלי בא באופנים את הדרך.

אבל היום אני גרה פה לבד. היום יש לי גן ירקות ליד בית הכנסת ואני עובדת בו. אני גרה פה עם 4 עיזות, כולם, אבא, אמא ואח, כולם נפטרו.

6. מה היית רוצה שיקרה פה בעתיד?

הייתי רוצה שיבואו יהודים לפקיעין. לי אין לי בעל ואין לי ילדים. הערבים הם מחכים שאעזוב, שאני אלך. אני כמו עצם בגרון בשבילם, אבל אני לא הולכת. גם בגלל ההצגה באים לפה לבקר הרבה יהודים. חוץ מההצגה אני שומרת על בית הכנסת, (הנה היום סדרתי שוב את החשמל..) יש פה בעיות עם הערבים, לא טוב..

7. למה?

יש בפקיעין 4 קבוצות, דרוזים, מוסלמים, נוצרים וקצת יהודים והם לא מסתדרים בניהם. אני היו לי 3  תאונות כאן. הם יורים כל הזמן את הנפצים שלהם וזה פגע בי, פגע בבית הכנסת, הם זורקים לי למרפסת, זה מרגיז אותי.

אלוהים הציל אותי, ברוך ה’. אבל זה ככה צריך להיות? זורקים נפצים על בני אדם? זה נכנס לעיניים ויש עשן, יש ריח לא טוב, אבל אני לא יכולה להם. אף אחד לא יכול להם, גם לא המנהיג שלהם. הנה רק דברנו, את שומעת?

–אני בהחלט שומעת, ממש יריות כאילו מישהו נמצא בתוך הבית—

8. מה את עושה פה כל היום?

אני הולכת למועדון במעלות לחצי יום. אני מתנדבת שם, עוזרת להם בכל מיני דברים ואוכלת שם צהרים. אחר כך אני באה לפה.

9. בת כמה את?

בחגים אני אהיה בת 80

10. איך תחגגי?

אני לא חוגגת. אף פעם לא עשיתי יום הולדת, אבל אולי השנה נעשה.

מרגלית זינתי.

עוד על משפחת זינתי, פקיעין  >

להגיב בפייסבוק  | ניוזלטר שבועי | כל אוגוסט |דף הבית

  

           Email Marketing Powered by MailChimp|    יוני     נשים 365

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים