תפריט
*(=חטא היוהרה)
כך נפגשנו: ממש בתחילת הפרויקט הרצאתי מול קבוצה שסיגל הייתה בניהם. יצאתי משם עם רושם חזק ממנה, שלא ידעתי להסביר. משהו בנעימות, בקול השקט, במבט, בחיוך, הרגיש לי לא פתור, נגע בי.
עכשיו לקראת ה 11/9 אנחנו מדברות שוב, ואני מבינה.
סיגל איבדה את האיש שלה, את חגי, באסון התאומים הבלתי נתפס הזה, שמחר יציינו לו 10 שנים.
סיגל לא התראיינה ב 10 שנים האלו, הרגישה שזה לא נכון. עכשיו כשאנחנו מדברות, נדמה שאפשר לשבת שעות ורק לשמוע אותה. הדרך של סיגל להמשיך, מעוררת התפעלות – דרך החשיבה שלה, הרבדים הרגשיים העמוקים, המורכבים- מלמדים בכל כך הרבה אספקטים.
1. מה היו הדברים שהובילו אותך במציאות החיים, ללא חגי במהלך ה- 10 שנים שחלפו?
הרצון לחיות בצורה מיטבית רגשית ומעשית במציאות הקיימת.
גרנו בארה"ב כשקרה הפיגוע והייתה שם התארגנות יוצאת מן הכלל בנושא גיוס תמיכה נפשית למשפחות הנפגעים. דאגו לנו לייעוץ של פסיכולוגים ומטפלים באומנות והשבוע שלנו היה עמוס בפגישות האלה. בנקודה מסוימת אמרתי לזה ‘די, תודה אבל זה מפריע לי, אני רוצה להתרכז בחיים עצמם’.
הדבר הנוסף שהוביל אותי, קשור לגידול הילדים בצורה טבעית ולא בצל האובדן. ברור שאין להם אבא זו עובדה ואין לי כל דרך למלא את החלל הזה, אבל מצד שני לא חיפשתי בשבילם הקלות ולא נתתי להם הרגשה של מסכנים, אלא העברתי להם את המסר שכשיש בעיה כלשהי צריך להתמודד איתה, ולא לחשוב על האובדן כסיבה לכל בעיה. ככה יצא שהם התמודדו כמו כל ילד אחר. זה בפני עצמו נותן תחושה של הרבה עוצמה ומשאיר את האחריות לחיינו בידיים שלנו.
2. מה היה חשוב לך בעיקר עבור המשפחה שלכם?
היה לי חשוב שהמשפחה שלנו, מה שנשאר ממנה, שלושתנו, תהיה משפחה שלמה, למרות שהקודקוד שלנו, בן הזוג והאבא המדהים, איננו.
אני צריכה לתאר מי היה חגי כדי שתביני את גודל האובדן שלנו. הוא היה חם וחכם ורגיש ואכפתי, בעל יכולת להנהיג את המשפחה ובעבודה. אני הייתי לצידו, ידעתי לתת לו את הפידבק כשהיה צריך ואת הביטחון האינסופי שהיה לי בו, וזה תפקיד לא מבוטל, מנהיג לא יכול להתקיים בלי האדם שלצידו, בלי החבר הכי טוב שלו.
כאשר הוא מת, הרגשתי שהצל המגן שהיה לי כל השנים, אבד. זו הייתה הרגשה פנימית ואפילו פיזית. היינו יחד מגיל צעיר הכרנו בצבא.
אחרי שחגי נהרג, היה לי הכי מוזר לעמוד מול הראי ולראות שהוא לא שם. זה לא שהוא עמד לידי כשהסתכלתי בראי בעבר, אבל כשראיתי את עצמי בראי חדרה אלי המשמעות הנוראה שאני לבד. אח"כ ראיתי שעוד מישהו כתב את זה בספר על שכול.
3. איך הצלחת מייד להתעשת על עצמך ולא לתת למשפחה להישאב לאבדן?
כנראה זה שייך לתכונות אופי שלי. מאד קשה לי להסתובב עם התחושות הקשות. אני מחפשת את הדרך להקל, את הדרך המיטבית. יש מציאות חדשה? הדרך שלי היא לחפש מה הדרך הנכונה לחיות בה. זאת ההחלטה המיידית, אך איך ליישם את זה לא ידעתי, ניסיתי להקשיב לעצמי וכמובן שהיו מהמורות מאתגרות בדרך.
4. כל הפיגוע הזה נשמע סוריאליסטי עד גבול הבלתי נתפס, יותר תסריט של איזה סרט אמריקאי. איך את מרגישה ביחס לזה?
המחשבה שאולי הפיגוע היה יכול להימנע אם כוחות הביטחון האמריקאים היו פחות בטוחים בעצמם, פחות עם שחצנות של מעצמת-על כל יכולה, מעוררת אצלי כעס. אסור אף פעם לזלזל באויב שלך! היה בידיהם מידע מודיעיני וכמה שנים קודם לכן היה פיגוע במרתפי בנייני התאומים שבנס נפגעו בו רק מעטים. נראה שהם התעלמו ממידע קריטי ועוד יותר מכעיס שאף אחד לא לקח אחריות, לא התפטר ולא פוטר במחדל הזה.
5. באיזה צבע את רואה את הפיגוע בזיכרון שלך?
אפור. הביניינים היו אפורים והכל היה מלא במאסות של אבק אפור. וגם אדום, כי נשפך שם הרבה דם של אלפים, חפים מפשע. זה היה מקביל להרג-עם, הטרוריסטים פגעו בהם רק משום שהם חיו בארה"ב ובתרבות מערבית. בעיני זה סוג של שואה.
על המצבה חרטתי חלק ממילות השיר 'אלי אלי’ של חנה סנש. שמדבר על הבקשה לאלוהים שלא יכחד העולם הפיזי והמשפט החותם בשיר מדבר על תפילת האדם, זו הרוח, בלעדיה אין משמעות לעולם הפיזי.
6. יש קשר בין מה שקרה אז למה שאת עושה היום?
יש קשר למרות שלא הגשמתי את הדבר במלואו.
אחרי האירוע הייתה הערכות רב ארצית לתמוך בנו. מכל רחבי ארה"ב, קיבלתי עשרות מכתבים מעודדים מאנשים ומילדים. מהצלב האדום יצרו קשר וחיברו אותי עם אישה כבת 60 בשם פט’, שחוותה אבדן של בעלה השוטר, בדיוק כמוני בגיל 32, עם שני ילדים קטנים.
היא התקשרה לדבר איתי מידי פעם במשך חודשים רבים. לקח לי זמן ורק אחרי חצי שנה והרבה שיחות חולין, העזתי ושאלתי אותה 'איך הילדים’ כי זה מה שהציק לי יותר מהכל.
היא מייד הבינה וסיפרה שהם גדלו יפה, למדו, התחתנו. היא ידעה בדיוק מה מדאיג אותי.
את החלחול של משמעות החיים הבנתי ממנה במיוחד כשקיבלתי ממנה גלויה מאלסקה, בה היא סיפרה לי בטבעיות על הולדת נכדה הראשון ושהיא נמצאת באלסקה אצל בתה לסייע לה, על גילוי סרטן בשד שלה ושהיא עברה ניתוח כריתה, ולבסוף שהכירה מישהו מאד נחמד ויש לה אהבה. בגלויה אחת היא כתבה לי מהם החיים, עם מכלול הבשורות הטובות והפחות טובות.
בנקודה הזאת הבנתי את המשמעות שיש לעזרה של אדם לחברו, אפילו מאדם זר לחלוטין. הבטחתי לעצמי שגם אני אעשה את זה, את מה שפט’ עשתה עבורי, זו הדרך שלי לומר לה תודה.
היום אני עסוקה בעזרה לאחרים, בפעילות למען יהוד-מונסון זה לא קשור לאבדן, זה קשור לאיכות החיים. חוץ מזה אני מחפשת עבודה, משהו עם מסר טוב, לא רק עבודה פרופר. אני צריכה לדעת שאני עושה משהו, שבקצה שלו יש מה שעושה אפקט חיובי לחיים של מישהו אחר.
סיגל שפי-אשר
