שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 62, רוית. החיים אפשריים

כך נפגשנו:  בתחילת הפרויקט קיבלתי מרוית מייל. שאלה אם ארצה לראיין אותה על אוֹרִי, בנה ז"ל. התכווצתי. הזכרתי את לא מזמן בראיון עם ענת, את עודף הרגישות שלי כאמא, לשמוע סיפורים כואבים על ילדים. אני מסננת, מעבירה ערוץ בטלוויזיה, מדפדפת לכתבה הבאה בעיתון.

דווקא המפגש עם רוית בתוך הפרויקט, הביא אותי לצאת מהבועה. היה לי ברור שאני מראיינת אותה. אלה החיים, פה אני זה לא הפוקוס, רק סוג של צינור להעביר סיפור חשוב, על התמודדות המשמש מקור לכח ותקווה. רוית, שביקרה במקום מאד אפל, חזרה משם עם פרוז'קטור ענק, והכל בזכות אוֹרִי, שהיה ואינו.

בנה אוֹרִי נפטר בגיל שנתיים ושלושה חודשים ממחלה גנטית בשם ‘תסמונת ל' 

1. איך מקרה כזה שינה את הבן אדם שהיית?

תמיד הייתי אדם מאוד ויטאלי, מאד שמח ואופטימי. היצר של החיים, זה משהו מאד בסיסי אצלי במהות. פתאום כשקורה לך דבר כזה, זה מרסק אותך, זה לאבד רצון להיות.

2. שכול זה דבר שיכול להיות מאד שואב, איפה את בתוך זה היום?

היום אני כבר לא שם, אני שוב צוחקת, שמחה. יש תהליך שלם של אבל שמתחיל בכעס גדול על כל העולם, אחר כך ההפנמה והשאלה של ה'למה זה קרה’ שנשארת בראש.

הגיע שלב שהייתי צריכה לבחור לחיות את החיים או להישאר במוות. זו בחירה שעשיתי עם בן זוגי וברגע שבחרנו, אנחנו שם. אני יודעת שהחיים קצרים ושברירים ואם בחרתי לחיות אחיה אותם בעוצמתם, עם שמחה, ועם האובדן. לא להישאב לתוך השכול. זה תהליך שעברתי בצורה הדרגתית והבחירה הייתה חשובה עבורנו ועבור הילדים שלנו.

3. את מרגישה שיש איזו ציפייה מסביב שתישארי שם, בשכול?

יש ציפייה שאני לא אהיה שמחה, או מין הפתעה כזאת שאני צוחקת. אנשים שמכירים אותי ואחרי תקופה שומעים את הסיפור, לא מבינים איך אני שמחה. אני לא עובדת בלהיות שמחה. יש לי את הנפילות שלי. אבל אני מתחמת את האבל.

אני יודעת שאני נופלת אבל שגם עוד מעט אקום. אני חיה עם האובדן, זה איתי כל הזמן אבל לא מרגישה שזה משתלט עלינו. זה לא מגמד את הכאב היום יומי, אבל אני יודעת שככה אורי רוצה לראות אותנו.

4. מה השכול שינה באמהות שלך?

אני אמא חרדתית היום. התמימות שלי כאימא נקברה יחד עם אורי. לא נולד לי ילד חולה. הכל קרה תוך חודש, מילד בריא, ללוות את הילד למוות, זה נגד הטבע.

אם פעם היה מעניין אותי אם הילד סופר עד עשר וכל מיני דברים התפתחותיים, היום מה שבסקאלה שלי זה מוות. אם הילדים מקוררים, אני ישר חושבת על נורא מכל.  אני עובדת על עצמי לא להכניס אותם לסרטים. אני מאד מנסה במקום הזה לא להעביר לילדים את החרדות שלי.

5. מה הדבר הכי קשה בלהמשיך בשגרה?

יש מעברים לא אנושים בתוך החיים. מעברים בין חיים לבין מוות. בין בית קברות לעבודה, ללווות את הילדים לגן חדש וללכת לאזכרה של אורי. מעבר בין הבית שלי לבית האחר שלי, לבית קברות, עד כמה שזה נורא לומר שזה 'בית’.

6. את מרגישה צורך לרחם על עצמך ?

יש לי את כל הסיבות שבעולם לרחם על עצמי, אבל אני לא עושה את זה. אורי זה מתנה שקיבלתי אמנם לצערי לזמן מאד קצר, אבל התברכתי. זו הבנה שלמדתי דרך לימודי ימימה- חשיבה הכרתית. אילן, המורה שלי מאוד עזר לי להתמודד. הוא הסביר לי שיש אנשים שיותר קשה להם מאשר לי.

אני זוכרת שמאד כעסתי 'איך אתה יכול לומר את זה?? היום אני מבינה שהקטע של להיות בקושי וברחמים– זו בחירה. יש אנשים שבוחרים להיות אומללים 80% מהחיים שלהם. זו בחירה שלהם.

7. איזו מחשבה מעודדת אותך?

אני מנסה לקום בבוקר וליהנות מהרגע. זאת לא קלישאה אלא אני מנסה לומר תודה על מה שיש' זה לא פשוט, ולשמוח בילדים המקסימים שיש לי שנותנים לי אור ותקווה. אני מצליחה להגיע לרגעים מאושרים, ופעם לא הייתי מאמינה שאגיד משפט כזה בחיים.

8. איזו עשייה עזרה לך להתמודד?

לימודי ימימה מאד עזרו לי. הבנתי שאני צריכה לקבל את מה שקרה. אני כותבת המון אבל בעיקר ההקמה של 'עמותת אורי’  לזכר אורי. 3 חודשים אחרי שאורי נפטר כבר הקמנו את העמותה. דרך העמותה אני מתעסקת בנתינה אמיתית שאני מקבלת ממנה עוצמות יותר מכל עבודה שאני עושה בשכר. לקחת את השכול למקום של עשייה ושל נתינה.

אני מלווה הורים, ואני אומרת להם שאני מנסה להדליק עבורם גפרור קטן ולאט לאט האור הולך וגדל כי כרגע זה חושך מוחלט. כשהם מדברים עם הורים שחוו את אותו דבר ורואים שהם בחרו בחיים ויש להם עוד משפחה, זה נותן כוחות מדהימים, מראה שיש למה לקוות.

9. את עוד שואלת 'למה’?

הפסקתי לרוץ ולשאול מיסטיקנים, הבנתי שהתשובה של 'למה’ זה ככה. הבנתי שהתשובות אצלי. זאת הנקודה שהתחלתי לעשות עבודה פנימה. קיבלתי פרופורציות של החיים. למדתי להיות מדויקת עם הסביבה, להיות מדויקת עם עצמי.

אני הרבה יותר חיה את הרגע ובוחרת להוביל את חיי ולא שהמצבים יובילו אותי. אני לא מבזבזת אנרגיות, מתחמת עומסים מיותרים כמה שאפשר. החיים קצרים ולא צפויים.

עמותת אורי >

 ————-

רוצים-רוצות להגיב? הכנסו כאן לפייסבוק

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים