דף הבית » נודדת/ איסטנבול

נודדת/ איסטנבול

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

איסטנבול. לא מה שחשבתם, כן מה שחשבתם

נתחיל בסוף, באמת שהסתתרה מתחת – מתחת לכל הטורקיש דילייט, הריחות, השחפים, הבקלאוות, התבלינים ואלפי כוסות התה, אנשים חיים במוד הישרדותי. נהג המונית, המקור המודיעיני המדויק ביותר לענייני כל מדינה, סיפר שיותר מ – 75% מהתושבים עובדים ב – 2 עבודות כדי להתפרנס וגם אז זה נגמר ב – 3000 שח בחודש. לא רק זה, אלא שהכל מושחת מלמעלה. ידוע שארדואן שולט בכל, כאחרון הדיקטטורים והתקווה נשואה לעוד שנתיים קדימה ליום בו יתחלף. "אינשאללה". מי יודע

כשחיים ברמה כזו של ייאוש, קושי, חיים רק סביב עבודה, אוספים לירה ללירה, יש סבירות גבוהה למרמרמה, חמיצות, חוסר נחמדות, עייפות וייאוש

שום דבר מזה לא הורגש בביקור בעיר

להיפך. כל כך להיפך

בביקור של כמה ימים שכלל גם את הטבילה בביצה התיירותית וגם הרבה מפגשים אנושיים קטנים, כל מה שראינו, באופן גורף ומוחלט, היה נחמדות, אדיבות ואנשים חייכנים. זה כמובן לא אומר שאין אחרת, זה רק מה שאנחנו ראינו בזמן קצר

הטורקים שפגשנו מייד הדגישו שני דברים: 1. אנחנו לא ערבים. 2. אנחנו לא רוצים את ארודואן

ומזמינים אותך לתה

השיחות עם סורים

העיר מלאה פליטים. בחורים צעירים בגילאי 20 עובדים בחנויות, מאפיות, רוכלים. אחרי זמן קצר כבר אפשר לנחש מי כורדי, מי עיראקי, מי מסוריה. יצא שדיברנו עם לא מעט אנשים. כל הזמן רוצים לדעת מאיפה אנחנו. מישראל, אנחנו אומרים. המלצר בקפה זז אחורה לרגע, ואז במבט ממזרי אמר ואני מסוריה, דמשק. דפנה שאלה אותו "ואיפה המשפחה שלך?" "נשארה שם". "כמה זמן לא נפגשתם?" "חמש, שש שנים", "תחזור לשם?" "אני רוצה אבל אני מפחד" וככה זה חזר על עצמו בכל המפגשים שהגיעו בהמשך

העוזר מוכר בחנות אחרת סיפר לי שבמזל הוא עוד חי. פעמיים נפלה בבית שלהם בדמשק פצצה,  ממש כמה מטרים מהמקום שישן. אמא שלו ביקשה שיברח משם

סיפרתי לו שבאחת ההפגזות הקשות בסוריה, התארגנו אצלנו בפרדס חנה עם תרומות של בגדים, מזון, וכסף שהעבירו לשם. הוא היה המום מהרעיון. סיפרתי לו שלפני שבועיים יותר מ 400 רקטות נורו לבתים בדרום ישראל. גם את זה הוא לא ידע. "התקשורת בסוריה מעוותת. אני ידעתי לא לקחת את הדברים כאמת. במקום אחד הורגים אנשים ובחדשות מספרים שיש חגיגות". כן, ככה זה עובד, אנחנו מכירים את זה

כולם דיברו על הגעגועים לבית, למשפחה, לארץ היפה שלהם. באמת?" אמר לו המוכר, המעסיק שלו, "אם כל כך יפה שם כמו שאתה מספר, למה אתה לא חוזר לשם?", "אם אני אחזור לסוריה לא יתנו לי לצאת, מייד ייקחו אותי לצבא". הפתיע אותי שהמוכר לא מבין בעצמו מי הוא הבחור שאותו הוא מעסיק. מי מהם 2 המיליון שמסתובבים ברחובות העיר שלו

חיכיתי שדפנה תסיים עם הקניות, ובינתיים המשכתי לשוחח עם העוזר מוכר. הכבר תכף חצות, שנינו עייפים. השיחה התארכה. עשינו סיבוב לדת, דיבורים על אללה, משה, המילים פרת, חידקל, מספוטומיה, התעופפו באוויר. ענייני צבא והרג, המון דיסאינפורמציה לא מאד מפתיעה הזינה אותו. גם עובדות מעציבות שאין לי מענה הגיוני עבורם

"תגיד, עכשיו אחרי שדברנו, אתה מרגיש שמשהו השתנה? שאתה מבין דברים אחרת עלינו?" ניסיתי לשמוע את מה שרציתי "כן, אני רואה אנשים. כולנו בני אדם שרוצים לחיות, גם את וגם אני" י

לא נכנסתי לאשליה שתיקנו את העולם, אפילו לא את העוזר מוכר, הכל מושרש חזק מידיי, אבל נפתח חריץ של הבנה. המסר חזר על עצמו גם בשיחות האחרות – כולנו בני אדם, רק רוצים לחיות בשלום. עד פה זה בסדר, רק כשנכנסים לאיך לחיות זה מסתבך. מוחמד בשוק המצרי, גם הוא מסוריה, אמר שהכל יהיה טוב אם רק נחזיר להם את הגולן. בשלב הזה תמיד סיימתי את השיחה. זה מעייף. גם לפגוש ברחובות עם חנויות עיצוב יפיפיות, גרפיטי שבישראל הורגים תינוקות, קריאות לשחרר את פלסטין.. ההסתכלות מאד מורכבת

ובכל זאת, סטודנט צעיר מעיראק כל כך התרגש מהשיחה שלנו ברכבת, מהכמה מילים בערבית שגמגמתי. העיניים שלו נצצו, והוא הוציא ממתק שוקולד ונתן לי כשירדנו בתחנה

בתי הקפה היפים בעולם

לזה לא ציפיתי

יש איזה גל חדש באיסטנבול, (או חדש בשבילי) אירופאי מאד, שמפלח את דרכו בכל האוריינטליות מסביב. אפשר לזהות אותו בקלות בבתי הקפה המעוצבים, השיקים, הסופר קול, ויש עשרות כאלה. אפשר לראות אותו במיתוגים שונים, של קפה, ממתקים, חנויות. לפעמים זה הרגיש טו מאצ' לונדון, לברמנית יש כובע גרב מגניב, יותר מידיי צמחים נשפכים, עוגות גבינה בוהקות, פולי קפה מכל העולם תלויים במבחנות מוזהבות, הכל סו סטייליש, אווירת פינטרסט במקסימום

יפה יפה אבל קצת הלחיץ שאולי כל המקומות האותנטיים ייעלמו ככה לאט לאט. בהם יש קסם אחר, מיוחד. לשבת בקפה שבו מבשלים את התה על גחלים, נשים בכיסוי ראש צבעוניים יושבות מסביב לשולחנות, כוסות תה קטנות מפוזרות מסביב, מוסיקה טורקית מסתלסלת מהרמקולים וכתמי אור כתום עדין ממנורות עמומות. לזה באים לאיסטנבול

"את חושבת שבארץ מישהו יכול לשרוד מעסק כזה?", דפנה שאלה אותי חצי ברצינות באחת מהפעמים שישבנו בבית תה ליד 'הבית' שלנו. אישה שרה בקול נוגה, אנשים שיחקו שש בש, כולם שתו תה אורגני 2 לירות לכוס. שקל עשרים בשבילנו

הערבוב

לא רק בתי קפה, לא מעט חנויות מעצבים משגעות, גלריות מודרניות, בוטיקים יפים החליפו את חנויות מעילי העור מלפני 20 שנה, מלונות מפוארים, בטעם טוב, הרבה יופי עכשווי. אבל זה צפוי. בכל זאת עיר של 18 מיליון, יושבת על החיבורים של אסיה ואירופה, סיפורי מעמדות ופערים, הרבה תיירות, הערבוב מתבקש

לפעמים זה היה מאד מבלבל. איסטנבול הרגישה קצת כמו הודו, בעיקר הרוכלים, הרעש ברחובות, האנשים שחיים מחוץ לדלתות, הסבלים, הצבעוניות, האמנות הטורקית של תחילת המאה הקודמת. לפעמים הרגישה יורופה. כאמור כל השיק מסביב, הפאר ההיסטורי שנשמר היטב, לפעמים כמו העיר העתיקה בירושלים, האללה ווואכבר בקולי קולות, השטיחים, הגלביות, הזקנים, התבלינים, לפעמים כמו בכפרים במזרח אירופה בואכה מרוקו, בוכרה, הוייב הצועני, הבלקניות המסנוורת, הגבינות על המשקל, הזקנות, הפועלים שעסוקים במלאכות כפיים שנדמה שעברו מהעולם, הפשטות והעוני אל מול המסגדים והארמונות המרשימים, מחופים אריחי קרמיקה בקווים גאומטריים צבעוניים, מוזהבים, מחשבות על הסולטן, ההרמון, אלף לילה

בזמן שהיינו התקיים היום הבינל'א לאלימות נגד נשים. הפגנת ענק בשדרות איסטקלאל. מאות נשים צועדות ברעלה ובג'ינס, עם משרוקיות ותופים, וצועקות בכל הכח סיסמאות נגד אלימות ובעד כח לנשים. זה היה עוצמתי. אי אפשר לא להתרשם, להתעודד, לעורר את התקווה מחדש. אם פה זה ככה, אז אולי גם אצלנו. אחרי דקה בערך קלטתי יחידות חמושות עומדות לאורך הרחוב הארוך, קבוצות קבוצות של שוטרים בנשק דרוך מכוון לעבר ההמון, זנזאנות ענקיות. היו מאות מהם לאורך הרחוב. למה צריך את זה בהפגנה כזו?! זה היה מטלטל.

בסוף כל המיקס הזה, הוא איסטנבול

וגם חמאם

אחרי חוויות האונסנים ביפן, אין מצב שאוותר על ביקור בחמאם. "אני פטימה" עמדה מולי אישה צעירה יותר ממני, עם ידיים עבות ונחישות. בדקות הבאות קרצפה אותי ביסודיות, שפכה מים חמימים מקעריות נחושת, עטפה בקצף ריחני כשהידיים שלה לא נחות לרגע. למעלה, למטה. מכוונת אותי, תעמדי, שבי, תסתובבי, ושוב מים, ומגבת ותודה רבה לדרגשי המנוחה. קומפוט חבושים קר, העור חלק ונעים, ריח משכר של ניקיון ומחשבה אחת – איך זה שאצלנו חווית המים מסתכמת במקווה

הישראלים

לכתוב על זה? לא לכתוב על זה? לכתוב על זה? לא לכתוב על זה? ממש בקצר. סליחה בני עמי אבל כמו שאמר לכם מישהו במטוס, אתם ספציפית שהייתם איתנו בטיסה חזרה –  'יו אר אנימלס'. סבבה למחוא כפיים בסוף הטיסה, מצידי תניפו דגלים ותשירו את ההמנון, כולה טסנו שעה וחצי, אבל, רק נגענו בקרקע, ומייד הזינוק הזה החוצה מהחגורות, פותחים את התאים, מוצאים מזוודות, נעמדים, והמטוס עוד רץ על המסלול, צעקות, רעש, קליפות תפוזים. קללות. שירים. סרטונים בקולי קולות. כולכם יפים בשיניים מבריקות ובשיער מושתל חדש, תיקי גוצ'י ואיב-סאן, תלויים על כל כתף לבושה בחיקוי מותגי זול ונעלי אגידס. תשמעו, מבעס. מבייש

טורקיש דילייט

באחת הקבוצות של איסטנבול ברשת, יש המלצות למסלולים לפי יום. אנחנו ממש לא מטיילות ככה. מה שהם עושים ביום, עשינו בשבוע. העצירה, הפרטים, השיחות, האנשים, זה תמיד העניין. ראינו המון ולא ראינו כלום. כל פעם תיכננו להגיע לאיזה יעד, ולא תמיד זה קרה. אין ברירה אלא לחזור שוב ובקרוב, לפני שארדואן יוציא לגמרי את החשק

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים