נודדת/ אתונה

המפגש הראשון שלי עם אתונה, כנראה דומה למפגש שלכם עם אתונה – עצירה חפוזה בדרך לאיזה אי. בנסיעות ליוון נסענו ללא מעט איים, כך שהיו גם לא מעט מפגשי אתונה חפוזים, בעיקר בדרך חזרה. בדר'כ הביקור הסתכם בסיבוב בשוק התיירים עד כיכר סינטגמה, עליה לאקרופוליס (וזה לא אומר שנכנסנו) וחזרה לארץ

מאז הנסיעה המשפחתית האחרונה לאי, האיש שלי, הפך להיות ד'ר אתונה. שוק הנדל'ן בעיר, הביא גם אותו להשקעות שם ונסיעות העבודה לעיר התרבו בקצב מסחרר. כל פעם חזר עם עיניים מוארות "את חייבת להכיר את העיר, היא בדיוק בשבילך", אותו משפט באופן קבוע

לא צריך ללחוץ עליי יותר מידי. נסענו לכמה ימים דחוסים, וכמו שהאיש אוהב לשמוע – וואלה, הוא צודק! איזו עיר! באמת (גם היא) בול בשבילי

אז מה שונה הפעם? הו, ובכן

מאחר ונסעתי סביב ענייני נדל'ן, וגם היה לי מספיק זמן ללכת לאיבוד ברחובות (ליטרלי, כי לא התכוננתי בכלל, לא היו מטרות, רק שוטטות לשמה), יצא לי להכיר בבת אחת המון שכונות בעיר הגדולה. מיליונים של אנשים בשכונות צפופות, שונות כל כך זו מזו. הנה 3 שאהבתי במיוחד

אנפיוטיקה

יש לה שם רומנטי, מתנגן, אנ-פיוטי-קה, וזה בדיוק מה שהיא. ממש מתחת לאקרופליס, כמה סימטאות, קשה לקרוא להם רחובות, צבועים בלבן, כמו באיים. בתים מטופחים באופן מיוחד, דלתות, מנעולים, חלונות, כדי עציצים, הכל מעוצב ויפייפה, גם הטיח המתקלף צבעוני ויפה. כייף לשבת שם על ספסל ולהציץ לחיים של אנשים שגרים שם, להריח את הבישולים, לשמוע בעיקר את השקט

משם אפשר להמשיך לאקרופוליס, או רק להביט מבחוץ (האופציה העדיפה עליי), או לרדת למטה לפלקה, לשתות משהו (גם זו האופציה העדיפה עליי), למרות אינסוף התיירים, נעים שם

קולונקי

יש כמה שכונות שיבלבלו אתכם. קולונאקי היא אחת מהן. תגיעו לאתונה עם המחשבות על המשבר הכלכלי, בכיכר סינטגמה קבצניות צועניות יושיטו ידיים, תזכרו כמה פשוטים וצנועים החיים בכפרים באיים, ואז תגיעו לקולונקי

רחובות עמוסים אנשים, חנויות בוטיק, אלף תשעמאות בתי קפה מתוחכמים, חנויות עיצוב, גלריות לאמנות מודרנית, מסעדות של הביוקר (יחסית) עם שומרי ראש בכניסה, וגם חנויות יד שניה, עם ברברי, שאנל ולואי, ההוא, ביטון. יש גם בוטיקים חמודים כמו זה של לינה, שהסכימה שאצייר אותה ותוך כדי גילינו שששתינו הגענו במסלול הזה של החיים, לאותה נקודה בזמן

שכונה כיפית למי שחייב ביצה עלומה על הבוקר, כדאי לחרוש לאט ובסבלנות ברגל. היא מלאה הפתעות מעניינות, וקצת יותר יקרה, (בשכונה מתחתיה יש חנות מלאה סוודרים ב 2.99 יורו) אבל הכל יחסי

גלריה אחת שמאד אהבתי את החלל המושלם שלה, וגם את התערוכה של האמנית הייווניה-מצרייה, נקראת KALFAYAN gallery והיא גם מקור טוב להתעדכן בשאר התערוכות בעיר של אמנות מודרנית

אקסרחיה

ואחרונה – שכונת אקסרחיה, שמתחרזת עם אנרכיה ולא במקרה. פעם באיזה פסטיבל באירופה ישנו באוהל עם איזה בחור יווני עם ראסטות ארוכות, שכל הזמן אמר לנו אנרכיה אנרכיה, גם חברה שלו תמיד חיברה הכל לאנרכיה, וחשבנו שזה בגלל שהם שותים מלא הרבל אקסטזי, אבל כנראה זה משהו בתרבות. מין מעצמה נסתרת כזו של יוונים מורדים שמגויסת לרעיון האנרכיסטי, אחרת אי אפשר להבין את השכונה הזאת

שכונה שכל פינה בה מלאה גרפיטי, לא כזה אלגנטי מסיורי הגרפיטי שלקחתם בלונדון, של אמני עלית-מחתרת, כאן מדובר על גרפיטי עצבני, של כאלה שממש כועסים על החיים, על הממשל, ועל כל מיני דברים שלא יכלתי לקרוא ולהבין.. וכשאני אומרת כל פינה, אז הכל כולל הכל, אדני החלון, ברז כיבוי אש, עמודי חשמל, ה כ ל

ואחרי שמתרגלים לעולב בחלק מהרחובות, פתאום משהו נוצץ, מתחבר, ורק מתחשק להמשיך ללכת ברחובות האלה בלי סוף. הבעיה, שיש אינסוף פיתויים שמכריחים אותך לעצור. כמו בתי קפה קטנים ומיוחדים, עם פולי קפה נדירים שברזילאים אולימפים טחנו בעיראק, עלי תה מההרים שחלבו מעזים ורודות.. טוב, אולי לא בדיוק, אבל נדמה לי שהמלצרית העדינה תיארה משו דומה

אמנם יצא לי כאן פרצוף של מורה לתושב'ע אבל ככה אני נראית כשאני מרוכזת

היה טעים, נעים, הרבה טיפוסים, הרבה פירסינג וקעקועים, מהמקומות שבסוף כולם מדברים עם כולם.. ובקפה אחר בשכונה מרגישים את היזמים מבחוץ שמשמקיעים בספות הנכונות, בתפריט הבאנלי, ואפילו האוכלוסיה הרבה יותר סולידית, כמו ברישום המהיר הזה שנעצר באמצע, כמעט כמו כל הרישומים הפעם

ובכל זאת, עם כל הסימפטיה לאנרכיה, החבר היווני שלנו התחרפן שאמרתי לו שזו שכונה כייפית.. (מה?! השתגעת?! תגידי שלא התכוונת וכו'). שוב ההבדל הזה בין להיות תייר או לחיות במקום

היו עוד שכונות מידל קלאס, שמרגישות מייד כמו בית, עם השוק הקטן שסוגר את הרחוב, הבתים הצנועים, המרפסות המטופחות, הצמחים, והסוככים הרחבים. היה מפתיע לגלות בין הרחובות מסעדות קטנות, היפסטרים מזוקנים ומנות מסורתיות עם טוויסט אפ טו די

ואם כבר מסורת, אז אחרי כמה חוויות טברנה אותנטיות ומקריות בביקורים בכפרים באיים, אמרנו שחייבים אחת באתונה. התעלמנו מהעובדה שהשנה היא לא אלף תשע מאות שמונים, וכבר אף אחד באתונה לא הולך לכאלה טברנות ושאפילו נהג המונית ניסה להציע כמה פעמים בדרך, אולי תלכו לקלאב? לא קלאב? אולי קלאב? קדח באלגנטיות

לא לא נהגוס אנחנו פה לדבר האמיתי! וקיבלנו..! היה זמר גבוה ששר בקול עמוק, ואחד חמודי עם מנדולינה, ואחת רזה ששרה בשקט ונראה שנשבר לה הלב, וכן, גם שברו צלחות ורקדו עם הידיים. אני הייתי הכי צעירה בהפרש מכל הדודות היווניות שם ששרו את המילים אחת אחת, ואני מיציתי אחרי דקה ועברתי לצייר בטלפון 'ציוראצבע' הכי בייסיק

ולפני הסוף משהו ששמתי אליו לב ממש בהתחלה, העצים! כל הרחובות היו מלאים בעצים מלאים בחושחשים כתומים בוהקים או בעלים צהובים ושקופים, רגע לפני שלכת, הדקורציה הזו מטשטשת כמעט הכל והופכת כל פינה עזובה לחתיכת יופי

היה קצר אך אתונה מתוקה, זוהי תחילתה של חברות אמת! עוד אשוב