סיכום יולי.

לכו תסכמו חודש בכזאת מהומה.

הראש שלי בכלל לא פה. לפני שעתיים חזרנו מההפגנה בפרדס חנה. הילדים באו עם השלטים שהכינו (‘בא לנו מדינה זולה’) צעקו מה שצעקו ('העם רוצה שבט חברתי’) ואני עוד הסרט הצהוב על הראש.

מנסה להתרכז היום במשהו, בעבודה, בראיון. כלום. הראש בגל הזה שמציף.

אז לפני שאסכם כבר אודיע שכנראה גם בהמשך הראיונות, ימשיכו לבצבץ קולות המחאה, כמו הראיונות עם ’היא’ ועם 'תום, שעזרו לי לפתוח את העיניים ואת הראש ולהבין שמותר וצריך וחייבים לקום מהמזגן ולמחות בקול.

ראיונות כאלה אתם מוזמנים להפיץ הלאה, אני חושבת שיש בהם משהו שעוזר לראות עוד יותר טוב את הדברים, דרך הקול האישי.

אני אוהבת את הקול הזה                                                                     

אני אוהבת את הקול הזה, הקול החדש, שפתאום שומעים אותו בחוץ. של אנשים שלא צמוד להם ליד השם תואר אצולה או תואר נפילה, אלא אנשים מהעם, ככה, רגיל.

אני אמנם באה ממקום אחר, אבל זה בדיוק מה שגרם לי להתחיל עם הפרויקט – צורך פשוט להכיר  קולות אחרים.

מפה לשם

מפה לשם הזמן עובר. אנחנו אחרי שליש מהדרך. אני, כך מסתבר, כל-כך מאוהבת בעשייה הזאת, שלפעמים בא לי שהשנה תמשיך עוד קצת.

וכבר חשבתי מה יהיה שיגמר. מה אני עושה עם זה? לאן זה הולך? אני לא מצליחה לצאת ולבחון מבחוץ איך זה נראה.

דקלה אמרה לי שלכתוב זה לא כמו ציור. אתה בתוך זה כל הזמן, אי אפשר לצאת ולקבל פרספקטיבה. היא צודקת לגמרי ולכן שאלתי מסביב.

כולם הביאו אותי לאותה מסקנה – לא לחשוב! רק להמשיך.

ממשיכה.

נשים, נשים

היו נשים משו החודש. כמו כל חודש. לפעמים יש נקודות שיא, שגם אני עפה במיוחד. החודש מיכל, ליאת. ראיינתי אותן זו אחרי זו. במקרה.

עם כל אחת ישבתי והייתה לי צמרמורת חצי שיחה. לשתיכן אני מקדישה את הציור הזה פה. יותר נכון ללביאות שלכן, שבטח מפהקות על העננים עכשיו בנחת, אולי הן אפילו יושבות על אותו ענן עם הלביאה שלי, וחוגגות לה את היום הולדת שלה היום. אולי.

ללביאה של ליאת אגב, היה באמת קעקוע גדול של לביאה על הגב. את זה היא סיפרה לי בסוף, אחרי שהחלטתי שזה הציור שאני מקדישה להן (במקור, מאד גדול: 1.00X1.20)

ציטוטים מארוחת הערב

הזמן שנשאר, נשאר. את הילדים שלי זה מטריד יותר.

בן ה – 8:: אמא כמה ימים נשארו לך? יותר מ – 100?

אני: הרבה יותר, 245 ימים

הוא: וואו זה המון   הכי טוב לך שלא תסתכלי על כמה נשאר, תראי כמה עשית.

תשובה מרגיעה אבל זה עדין הטריד יום אחרי:

בן ה – 8: אמא עשית לך הצטופפויות, כל יום, כל יום

היא, בת ה – 6: אם לא יהיו לך מספיק אישות עד יום האישה הבא?

אני: אין דבר כזה

הוא: כן אבל אם לא יהיה לך??

אני: תמיד יש נשים מסביב

הוא: (מתעצבן –) כן אבל אם נגיד ליום האחרון פתאום לא יהיה לך?

אני: אה, אז אני אראיין את עצמי

–שקט לרגע והנה ההבנה–

הוא: אה, אז תמיד יש לך אישה ספֱר’ ֹ(חושב וממשיך–)

בעצם 2 נשים, גם את לירי.

או-יה! (אם היא תדע להגיד משהו חוץ מ-'צֳצֲי’ ו'אבא’ עד אז..)

ובנימה אופטימית זו, הנה סכמתי את מה שהצליח להסתכם.

אפילו היו 4 דקות שלא אמרתי 'מהפכה’ (בטוח שדבקו בי שאריות מגלגולי כאחת פועלות הפרולטריון הצרפתי)

ואם לא נרשמתם, ואתם רוצים, זה הזמן להירשם לניוזלטר החדש (!) ולקבל את כל הראיונות של השבוע, בפעם אחת למייל. אפשר ללחוץ כאן ולהירשם.

תודה שאתם איתי, בהתחלה לא חשבתי ברצינות על קהל. (בעצם לא חשבתי ברצינות על כל העניין).

נפגש גם מחר, ענת 

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים